בימים שלאחר 7 באוקטובר, וליתר דיוק ב-11 באוקטובר - התאריך שבו נשקלה בישראל מתקפת פתע על חיזבאללה בלבנון - הסתובב אריה דרעי בקריה בחרדה גדולה. "זה פיקוח נפש, זה פיקוח נפש!" אמר לכל מי שרק רצה לשמוע, בבואו לשכנע את בני גנץ וגדי איזנקוט להיכנס לממשלת חירום, שתשדר לאויבינו אחדות בימים הכי קשים של המדינה מאז הקמתה
גנץ ואיזנקוט לא התלבטו הרבה, ואף שמכשירי הסלולר של שניהם הופצצו בהודעות שטנה על כך ששוב נתפסו תחת ציפורניו הפוליטיות המחודדות של נתניהו, הם החליטו שאין זו העת לפוליטיקה. או לפחות לא לפוליטיקה, כי שיקולים פוליטיים תמיד יש - גם ברגעים כאלה. הכרעתם של השניים הייתה אמיצה, וממש לא היה ברור באותה נקודה שהיא גם תשתלם מבחינה ציבורית, מה שאכן קרה לאור הסקרים המחמיאים של המחנה הממלכתי ואחוזי ההתאמה של העומד בראשה לראשות הממשלה.
"בשבועות הראשונים של המלחמה הם היו עלים נידפים", אומר גורם בסביבת מקבלי ההחלטות על ממשלת נתניהו הצרה, זו שהורכבה עד האסון מיריב לוין, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר וסבלה מאובדן אמון חריף בציבור הישראלי על רקע המהפכה המשפטית. "זו הייתה חבורה מבוהלת, והכניסה של המחנה הממלכתי נתנה להם אוויר. גנץ ואיזנקוט נכנסו מתוך פטריוטיות", אומר אותו גורם, אבל חותם כך: "עכשיו חזר להם האוויר למפרשים". התחושה שם שנתניהו כבר כמעט דוחף אותם החוצה, או לפחות מפלרטט עם הרעיון לחזור אל החיבוק החם של שותפיו העיקריים.
בסביבת גנץ ואיזנקוט שואלים את עצמם מהו אותו ה"רגע". קרי, היכן נמצאת הנקודה שבה ישיבתם בממשלה כבר מזיקה למדינת ישראל - ולא מועילה לה. אין נוסחת קסם, אבל נכון לכתיבת שורות אלה הם מתקרבים אל הנקודה הזו. קשה שלא להבחין שראש הממשלה נמנע מלקבל החלטות בשורה של נושאים אסטרטגיים, ובעיקרם: הוא מסרב לומר את צמד המילים "אופק מדיני" לפלסטינים. סוג של מס שפתיים בלתי מחייב, כדי לתת לארה"ב את היכולת לרתום את מוחמד בן סלמאן לתהליך נורמליזציה מלא עם ישראל, גם אם בצד האמירה הריקה מתוכן תהיה איזושהי ערובה לתחילת שיחות או מגעים.
אגב, אם מנתקים את שיקולי בן גביר וסמוטריץ' - שהוא בוודאי לוקח בחשבון - אפשר להבין את נתניהו בנקודה הזו, באספקלריה מהותית. קשה להעלות על הדעת שמתקפת 7 באוקטובר הרצחנית תיזכר בהיסטוריה כזו שחוללה את המדינה הפלסטינית והקימה אותה דה פקטו. זה מסר בלתי אפשרי בכל מובן אפשרי, בטח במישור המוסרי והערכי. ועדיין, לפחות בשלב הזה, זה לא מה שנתניהו אמור להוביל אליו. גם האמריקנים מודעים לכך ולא דורשים מנתניהו את מה שדרשו ממנו לפני 7 באוקטובר. מה שהם כן מנסים לעשות, זה להפיק לימונדה מהלימון הנורא של השבת השחורה. אלא שנתניהו כרגע עוד בשלב הוצאת המסחטה - לא יותר.
משחקים מול שער ריק
בהנהגת המחנה הממלכתי זועמים גם על מה שגנץ כינה השבוע "שיח פלגני". הם מתכוונים לישיבות הקבינט המטורללות שבהן תוקפים את הרמטכ"ל, משל היה מפקד הנוח'בה ולא מפקד צבא ההגנה לישראל. הם מתכוונים לתיאוריות הקונספירציה ההזויות שמפריחה לאוויר הגברת - שנזכיר שהינה חברת כנסת בישראל, שגוטליביותה כבר גדולה אפילו על "ארץ נהדרת".
על כך שלצד המלחמה בחמאס - ראש הממשלה מצא לו כרגיל אויב חדש-ישן: אולפני הטלוויזיה. איך אפשר הרי בלי. אגב, שווה להזכיר לנתניהו מי בעצם מילא את החלל העצום שהממשלה שלו הותירה אחרי 7 באוקטובר. רמז: לא יוסי שלי.
בשולי הדברים צריך גם לומר: המחנה הממלכתי הולך עם ורוצה להרגיש בלי. העובדה שגנץ, איזנקוט וטרופר לא פוקדים את ישיבות הממשלה היא שערורייה שאין כמותה. נכון, הם נכנסו לא מתוך הזדהות עם הממשלה אלא עם המדינה, ועדיין, מהו שר בממשלה ללא ישיבות ממשלה? ומה הצעד הבא שייכנס לחיינו? תלמיד ללא בית ספר? רופא משפחה ללא מרפאה? אולי בית בלי גג?
במחנה הממלכתי מסבירים שהליכוד לא סופר אותם בממשלה ועושה מה שבא לו. לא מקיימים הסכם שנקבע ולא מתאמים את לוחות הזמנים וסדר היום, שלא פעם במרכזו בעיקר העברת טריטוריות בין משרדים מיותרים. "למה שנהיה חלק מזה?" תוהים שם. התשובה: כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כלומר, אפשר, אבל יש בזה חוסר הגינות ציבורית.
גם במישור המהותי, הנה רק השבוע דיברו שרי הליכוד במתקפה מאורגנת מראש על כך שצריך לדחות את העסקה ולא לשלם את המחירים הדרושים בה. היה חסר שם, ככל הנראה, שר מהמחנה הנגדי שיגיד למשל: "חברים, הבנו שקיבלתם הוראה להשמיע התנגדויות, גם אנחנו מתנגדים לעסקה מופקרת, אבל בניגוד אליכם אנחנו לא פועלים כמו בובות על חוט שמשמיעות קול רק כשהן מקבלות הוראה". ככה, בשם האחדות, זה התבקש.
ממשלה על תנאי
ואחרי כל אלה: הקו האדום האמיתי שעשוי, או עלול, לפרק את ממשלת החירום - הוא סוגיית החטופים. לא בגלל שיש באמת קווי מחלוקת בתוך קבינט המלחמה, אלא מתוך החשש של המחנה הממלכתי מפני שיקולים פוליטיים בכל הנוגע לחתירה לעסקה. איזנקוט עצמו כבר רמז לכך בריאיון המדובר ב"עובדה". "אם נעזוב את הממשלה - הדחיפה להחזיר את החטופים תתעמעם אל מול סיסמת הניצחון המוחלט", אומרים גורמים במחנה הממלכתי, בבואם להסביר מדוע ההישארות בממשלה עדיפה על פני היציאה ממנה גם כעת.
בטח כאשר גם בזירות אחרות עדיין הדברים לא יציבים, ראו ערך הצפון וההסדר המדיני שמתקרב - אך אינו בטוח. לצד זאת גם רמדאן שמאיים להביא להתלקחות רבתי ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים. "אם יגיע הרגע שנדע בוודאות שנתניהו דחה עסקת חטופים בגלל שיקולים פוליטיים של שמירת הממשלה הצרה שלו ובכל מחיר - לא נישאר עוד שנייה אחת", מבטיחים במחנה הממלכתי. אנחנו עדיין לא שם, אבל אל הצומת הזה מדינה שלמה מתקרבת במהירות שיא.
לכך צריך להוסיף תחושה כללית יותר, שנתניהו כבר לא מכניס את המחנה הממלכתי אל קבלת ההחלטות הדרמטיות. השבוע הוא דילג על קבינט המלחמה והעדיף לצאת אל התקשורת לפני שתשובת חמאס נידונה בחדר הסגור. אגב, המינון של כינוס קבינט המלחמה ירד אף הוא. הסיכום בתחילת המלחמה הוא על כינוס אחד בכל 48 שעות לפחות. בשבועות האחרונים יש פחות כינוסים, ואלו שכבר קורים - לא נושאים בחובם קבלת החלטות בשורה של נושאים קריטיים.
"כשהמאזניים יתהפכו, ויכולת ההשפעה בסוגיות שעל הפרק תצטמצם משמעותית, לא נהיה שם", אומרים במפלגה. או כפי שניסח אחד מחברי כנסת שלהם באוזניי: "אנחנו כל יום מתלבטים מחדש".