הדיון על "היום שאחרי" מטעה. לא מדובר ביום, גם לא בכמה חודשים, אלא בשנים רבות קדימה. אם יש משהו שלמדנו מאירועי שבעה באוקטובר, זה שאין באמת דרך לטאטא או לעקוף את השאלה הגורלית ביותר להמשך קיומנו כאן – איך חיים לצד מיליוני הפלסטינים שחולקים איתנו את פיסת האדמה בין הירדן לים.
לכאורה, מדובר בשאלה מדינית עם פתרון מדיני. למעשה, הדיון הזה מחזיר אותנו אל המגרש הפוליטי ולהבנה שאין מנוס מלעסוק בנושא. יש צורך להתפכח מהקונספציה של "ניהול הסכסוך", שרווחה כאן בעשור האחרון והתעצמה בעקבות "הסכמי אברהם", ולכאורה הוכיחה את טענת המעקף: הדרך לנורמליזציה עם מדינות האזור אינה עוברת ברמאללה, אולי להפך.
פרויקט "היום שאחרי" - N12
- גדול, עצמאי ומגוון יותר: המהפכה בצה"ל ביום שאחרי
- מיטוט שלטון חמאס לא יחסל את מדינת חמאס
- החרדים מבינים שהמשחק נגמר - אך הגיוס הוא עסקה דו-צדדית
- אם נרצה או לא, רק נתניהו יכול
מדובר בקונספציה שבחסותה מצד אחד העדיף הצבא שבעזה יהיה ארגון טרור פונדמנטליסטי כמו חמאס ככתובת לניהול הרצועה, מתוך חשש מהאלטרנטיבה שתגיע בלי הסדר – ומצד שני, ובעיקר בשנים האחרונות, בחר הדרג המדיני בהובלת בנימין נתניהו לחזק ולתחזק את ארגון הטרור, כולל במזוודות דולרים, בשם הפרדה והחלשה של הרשות הפלסטינית. מדובר היה במדיניות "הפרד ומשול" שנועדה למנוע כל אפשרות של מציאות אחרת באזור יהודה ושומרון מלבד זו שקרתה בפועל – החלשת הרשות הפלסטינית, העמקת מפעל ההתנחלויות ויצירת עובדות בשטח שלא יאפשרו היפרדות או התכנסות.
בפועל, מדיניות זו הצמיחה לנו מתחת לאף חמאסטן בעזה והביאה להתחזקות של חמאס באיו"ש, עם גלי טרור ותשתית איראנית שהולכת ונבנית גם ממזרח.
בדרך התפספסו להן שנים שבהן היה אפשר אולי למצוא פתרון אחר. לכל הפחות היה אפשר לקיים דיון פנימי נוקב בשאלה מה כן אפשרי ואיזה פתרון יכול לענות, מצד אחד, על החשש המוצדק של רוב הציבור הישראלי מישות פלסטינית חמושה ועוינת גם באיו"ש, אבל בד-בבד יביא בחשבון את סדר היום המועדף על אותו רוב שלא שותף לחזון המשיחי של הימין הקיצוני. אלו מעוניינים לקדם את חזון ארץ ישראל השלמה מהנהר ועד הים, שבשטח קורם עור וגידים. אותם אנשים גם מדברים על חזרה להתיישבות יהודים ברצועת עזה.
אין דרך לעסוק בתוכנית בלי לחזור למגרש הפוליטי
עכשיו כבר אין מנוס. כל הדרכים מובילות אותנו חזרה לדיון שנדחק הצידה. אין דרך לדבר על "היום שאחרי" מבלי שהחברה הישראלית תצטרך לשאול את עצמה מה סדרי העדיפויות שלה: מהכלכלה, דרך היחסים עם העולם ועד לשיטת המשטר, וכמובן איזו מין חברה היא רוצה לראות כאן בעתיד. התשובות כולן הן נגזרת של הנושא הפלסטיני.
מדינה אחת, חתירה לפתרון עתידי של ישות פלסטינית מפורזת שמתנערת מטרור, נורמליזציה רחבה עם מדינות האזור או התנתקות מהקהילה הבין-לאומית ומלחמה מתמדת – אלו רק חלק מהפתרונות האפשריים. לכל אחד מהם מחיר משלו. מה שבטוח, בינתיים, ובגלל אותו קשר גורדי שנרקם בין הימין הקיצוני והמשיחי לבין בנימין נתניהו, החלטות הרות גורל מתקבלות מבלי שמתקיים דיון עמוק. בינתיים, המציאות בשטח מתקבעת והופכת לעובדה.
כך קורה גם ברצועת עזה כעת, שבה ההישגים הצבאיים נשחקים בעקבות היעדר רגל מסיימת מדינית. ולמה אין רגל שכזו ואין אפילו אופק להחלטות? הוא שאמרנו. הכול חוזר למגרש הפוליטי, ולכן אין באמת מנוס. כדי לדון בשאלת "היום שאחרי", בעזה ובעתיד המדינה כולה, חייבים לעבור דרך הקלפי. על הממשלה לקבל מנדט מחודש, בתקווה שהפעם תעסוק מערכת הבחירות במה שחשוב באמת: איך ישראל יכולה וצריכה להתקיים במרחב הזה בין הירדן לים אחרי 7 באוקטובר, ואיזה סט ערכים נדרש כדי להקרין את העוצמה שתחזיק אותנו כאן לעוד שנים.
במצב הקיים, כל מי שמצפה להחלטות אסטרטגיות, כמו השר גדי איזנקוט, יגלה שהעובדות כבר נקבעות בשטח בידי מי שבאמת אוחזים בהגה – השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', בניצוחו של נתניהו שנותן לזה לקרות.