בשביעי באוקטובר הכול השתנה. מה שהיה הוא לא מה שיהיה עוד לעולם, גם אחרי שתסתיים הלחימה. גם החיים והשגרה יצטרכו להיראות אחרת לחלוטין, כמעט בכל מובן, אבל החשוב וההכרחי ביותר, הבסיס הקריטי לבניית המציאות החדשה, הוא המנהיגות הנשית הנדרשת. האחריות לדאוג לה היא שלנו.
כבר מראשית הלחימה החלה להתגלות עוצמת וחשיבות הנשים בכל מישוריה. ראשונות כמובן, הלוחמות הגיבורות, שסיפוריהן עוד יפארו את דפי ההיסטוריה. הן מחרפות את נפשן, מנהלות קרבות הכרעה הירואיים ומהוות חלק בלתי נפרד מהכוחות הלוחמים בדרך לניצחון.
בעורף, נשות אנשי המילואים גויסו, כמו בני זוגן, והוטל עליהן לשאת לבדן בכל המתח והמשקל העצום של נטל הבית והפרנסה, נוסף לעבודתן ה"רגילה". אליהן נוספו אלפי נשים שהתגייסו בהתנדבות מלאה, כולל נשות ארגון "בונות אלטרנטיבה", לניהול ואירגון חמ"לים דרכם ריכזו את הסיוע והטיפול במפונים. החל מתרומות וחלוקת ציוד, ועד לגיוס כספים למלונות, איסוף עדויות, מתן תמיכה נפשית ומשפטית ואפילו הקמת גני ילדים.
כמו כן, הקמנו מטה להכרה בפשעי החמאס, ויצאנו בקמפיין נגד שתיקת ארגוני הנשים בעולם, לרבות משלחת נשים לאו"ם, שהחליפה את ההסברה הישראלית וחוללה שינוי שהביא להכרה בפשעים המיניים המזוויעים שבוצעו. אין-ספור דוגמאות נוספות קיימות ומבהירות שלא ניתן היה לקיים כלל את החזית ואת העורף, אלמלא הנשים.
רק ממקום אחד אנחנו נעדרות - משולחן קבלת ההחלטות. אין אף אישה בתפקיד מנכ"לית במשרד ממשלתי, וגם בממשלה עצמה חברות רק 4 שרות, 3 מתוכן במשרדים שנחיצותם וחשיבותם מוטלת בספק. השרה היחידה בקבינט איננה חלק מהקבינט המצומצם שמקבל החלטות, ומתפקדת כחותמת גומי. בקואליציה כולה חברות 9 חברות כנסת בלבד (לפני הצטרפות מפלגת המחנה הממלכתי), והשורה התחתונה ברורה: אין הלימה בין המעמד המגיע לנשים, היכולות שלהן, והעובדה שהן 51% מהציבור, לבין מקומן בהנהגה ובפוליטיקה.
בחברה דמוקרטית תקינה, נשים הן שותפות שוות ערך, שדעתן ועמדתן נשמעת, משפיעה ואפילו קובעת. לא נסכים עוד להשאיר אותנו בשקט, בשוליים, במשרדים המתמקדים בנושאי "נשיים" כמו בריאות וחינוך. כדבריה של שופטת בית המשפט העליון האמריקני, רות ביידר גינזבורג: נשים שייכות לכל מקום בו מתקבלות החלטות ונקבעת מדיניות; ואני מוסיפה: אנחנו שייכות כשותפות, כמנהיגות, לרמות הגבוהות ביותר של כוח והשפעה, הרבה מעבר לתקרות וקירות הזכוכית שעצרו אותנו עד כה. נשים מביאות איתן יכולות וכישורים שאין לגברים, כמו גם נקודות מבט הרבה פחות מקובעות, הרבה יותר מעמיקות, שאינן נכנעת לפרדיגמות ולקונספציות שהגברים עיצבו. אפשר להזכיר כאן את דן חלוץ, שסיפר שבמלחמת לבנון השנייה, השרה ציפי ליבני הייתה מי ששאלה את השאלות הקשות; לצערנו הרב, קיימת דוגמה רלוונטית יותר: תארו לכן לו הייתה מי שתקשיב לתצפיתניות ונשות המודיעין, שהתריעו מראש. האם הן היו זוכות לאותה התעלמות והשתקה?
אם עד כה היה ויכוח לגבי המעמד הראוי והיכולות של נשים, הרי שהתקופה האחרונה הכריעה בו. יהיה זה בלתי אפשרי לבנות עתיד טוב יותר אם נשים ייעדרו, או ימצאו בתת-ייצוג בעמדות ההנהגה. מחקרים רבים בעולם הראו קשר ישיר בין הצבת נשים מנהיגות בתפקידי מפתח במדינה, לבין השגשוג והאיתנות שלה - הכלכליים, הביטחוניים והפוליטיים, וכי שוויון מגדרי הוא חיוני למינהל ציבורי כוללני ואחראי. מספיק שנסתכל על בנותינו ונכדותינו - האם איננו מעוניינים ליצור עבורן עתיד שבו יש להן חלק השפעה אמיתית? האחריות היא שלנו, ולמזלנו, אין צורך לחכות לדור הבא בשביל מנהיגות. הן קיימות כאן ועכשיו, וחייבות להיות חלק מההנהגה החדשה ומכל מיזם פוליטי שיעלה. עלינו לוודא שמרכזיותן של הנשים בכל היבטי החיים, וחלקן באוכלוסייה, יבואו לידי ביטוי אמיתי ומלא. רק כך נוכל באמת לשקם את האמון ולבנות מחדש את החברה והמדינה.