הנגדת מ-8200 שהתריעה על מתקפת חמאס ומפקדיה ענו לה שמדובר בתרחיש דמיוני; התצפיתניות שננזפו שאם ימשיכו להתריע - ייענשו; הטנקיסטיות שלחמו והצילו חיים בשבת השחורה על אף שברקע עוד מתנהל דיון על עצם גיוסן. מאז 7 באוקטובר הוצפנו בדוגמאות לגבורתן של לוחמות ושל תושבות העוטף בלוחמה ובקבלת החלטות תחת אש – אך משום מה, מעבר לציוצים המרגשים, נראה ששום מסקנות לא הופקו. לפי מדד שערכו "העין השביעית" ועמותת "הצלחה", מפרוץ המלחמה רק 12 אחוזים מהפרשניות באולפנים הן נשים. על קבינט המלחמה בכלל אין מה לדבר – אפס נשים. כך גם בקרב המשלחת לניהול המו"מ על החטופים, וכך בין מנכ"לי משרדי הממשלה. נשים נעדרות מכל שולחנות קבלת ההחלטות. זה מסוכן בזמנים רגילים – בזמני מלחמה זה כבר קטלני.
שבעה באוקטובר הוא קו פרשת מים בחברה הישראלית, אך נראה שהוא משפיע רק בשטח – למוקדי הכוח התחושה הזו לא התחילה אפילו לחלחל. מינויים חדשים של הממשלה כוללים רק גברים, ואני לא זוכרת פאנל חדשות אחד שהשתתפתי בו שהיה לו רוב נשי, בטח לא כשעסקנו בנושאי ביטחון לאומי. לעיתים האשה היחידה מלבדי היתה המנחה. מדי יום וערב מופיע על המסך אותו מצעד של מומחי ביטחון לשעברים, שמנתחים את המציאות מפריזמה מאוד מסוימת: צבאית. אותם אנשים שהסבירו לנו מה לעשות לפני 7 באוקטובר יושבים ומסבירים לנו שוב את אותם הרעיונות. דבר לא השתנה אצלם. ניתוח המציאות מנקודת מבט אחת בלבד הוא אף פעם לא רעיון מוצלח, אך כשמדובר בהתמודדות עם משברים מורכבים, הוא מתכון לאסון. במצבים כאלה נדרשים במיוחד רעיונות יצירתיים, חשיבה מחוץ לקופסה, ומגוון שיקולים אזרחיים שלא ניתן לגבש בתוך עשרות שנות שירות צבאי, עם כל הכבוד והכרת התודה למי שבחרו בדרך הזו.
ראינו זאת במשבר הקורונה. המדינות שנוהלו בידי נשים, כמו טיוואן, פינלנד וגרמניה, בלטו במספר הנדבקים והמתים הנמוך יחסית, וביכולתן לזהות במהירות את הסכנה, ליצר שיתופי פעולה ולגייס את אמון הציבור.
ישראל הייתה, פעם, על המסלול להיות אחת המדינות האלו. נשים חלוציות לקחו חלק בהקמת המדינה, בלוחמה ובפוליטיקה - עוד בתקופה שבלא מעט מקומות אחרים לנשים לא הייתה זכות הצבעה. היינו מהמדינות הראשונות בעולם שבהן כיהנה ראשת ממשלה. גם בהיבטי תעסוקה, ישראל כיכבה עם נתונים גבוהים בתעסוקת נשים (אך לצערנו גם בפערי שכר). עם זאת, דווקא בשנים האחרונות החלו להיערם חסמים חדשים, עם צמיחתם של פוליטיקאים שמאמינים שאין מקומן של נשים בפוליטיקה, ושגם מהצבא יש להדירן - מטעמי דת, לא ביטחון. לא מדובר במפלגות החרדיות - גם המפלגה שבטעות נקראת "הציונות הדתית", וגורמים שונים בליכוד נלחמים נגד שירות נשים משמעותי בצה"ל, מעודדים אירועים בהפרדה ומכניסים לבתי הספר גורמים קיצוניים וספרי לימוד שמקדמים תפיסות שמקומה של האישה בבית.
גם בתקשורת, ההתקדמות הטבעית של נשים להשמעת קולן בנושאים מגוונים יותר, נעצרה. השתרשה שם תפיסה לפיה גיוון מגדרי הוא מותרות של ימי שלום או של מדינות שלא סובלות מבעיות קיומיות כמונו; משהו שטוב לסקנדינבים, אלא שההפך הוא הנכון. החד-גוניות מקבעת קונספציות שאת מחירן ראינו בצורה הכואבת ביותר בשבעה באוקטובר. קבעונות כמו ניהול הסכסוך, ההסתמכות על הטכנולוגיה, הדיבורים היהירים על הרתעה ועוצמה, או על ההצלחה של מדיניות "הסבבים", הם שהביאו לאסון. הם שגרמו לזלזול ביכולות של חמאס, לביטול אזהרות התצפיתניות, או לניהול מדיניות מול הפלסטינים הנשענת על כוח צבאי לבד, וקידום הכוחות הקיצוניים כמו חמאס בשוחד כסף.
מהקבעונות האלו עלינו להחלים. לשם כך דרוש שינוי בדרך שבה אנחנו חושבים על ביטחון - וגם בגיוון הדמויות שעוסקות בנושא, כך שיכללו שיקולים אזרחיים ויציגו אלטרנטיבות לחשיבה הקיימת. וכן, גם לאימהות ששולחות את ביניהן לקרב יש מקום שם. הדברים שיהיו להם לומר הם לאו דווקא "אמוציונליים", אלא הכי מחוברות לקרקע - מי כמוהן מבין את הפער הכואב בין פנטזיות עיוורות למגבלות הכוח, לבין המציאות.
אנחנו זקוקים לנשים לא רק כסיוע לגברים לוחמים. אנחנו זקוקים לנשים שיביאו שיקולים אזרחיים ואת המחשבה על דור העתיד למוקדי קבלת ההחלטות, שיערערו על הקונספציות הביטחוניות, שיאתגרו את הקבעונות המחשבתיים. נשים שיזכירו לנו שהחוזה החברתי שם במרכזו את האזרחים, ולכן היחס לחטופים אינו נופל בחשיבותו על כל היבט אחר של ביטחון לאומי. נשים שיאתגרו את התפיסות האסטרטגיות על הרתעה וירחיבו את תשומת הלב הממשלתית אל המקומות שהיא מתעלמת מהם. נשים שיובילו את שיקום העוטף וגבול הצפון לא בתור עוד משימה צבאית-תכנונית אלא גם כאתגר של ריפוי והחלמה ששם את בני האדם בראשו.
לתקשורת יש פה אחריות מיוחדת. הדיונים באולפנים יוצרים מציאות. סיקור היתר של איתמר בן גביר, טרם עבר את אחוז החסימה, הפך אותו לכוכב; ובאותו האופן, ההעלמה של נשים מהאולפנים גורמת להעלמתן ממוקדי קבלת ההחלטות. ברגע הקריטי הזה, העתיד של ישראל נקבע בלי שיותר ממחצית האוכלוסייה תזכה לקחת חלק בתכנונו. לא מעט גברים ונשים מבינים את זה, ועדיין לא דוחפים לשינוי.
מאמר זה אינו תחינה נוספת לשילוב נשים. הגיע הזמן שנפסיק לבקש, ונתחיל לקחת את הכוח בידיים. הגיע הזמן לומר - החלטות על חיינו וגורלנו שמתקבלות ללא נשים - הן החלטות לא לגיטימיות. נפסיק לקבל את המציאות הזו.
>>> סתיו שפיר היא יזמת חברתית, חברת כנסת לשעבר ויו״ר ועדת השקיפות