זו לא ההחלטה, זו הדרך.
יום אחרי פרישת הנשיאה חיות, היה סבור אותו בית משפט עליון שלא היה מקום לפסול את חוק יסוד ביטול עילת הסבירות. בית המשפט קרוב מאוד לרוב שמרני בסוגיה הזו, אבל הנשיאה חיות ביקשה לוודא שהשופטים לא יוכלו להכריע בסוגיה הזו לפי השקפתם.
בג"ץ פסל את החוק לביטול עילת הסבירות - סיקור N12
- תקדים היסטורי: 12 מתוך 15 השופטים מאשרים לפסול תיקון לחוק יסוד
- המשמעות ההרסנית של הכרעת בג"ץ | עמית סגל, פרשנות
- לוין תוקף: "לקחו לידיהם את כל הסמכויות"
- למה זו הטעיה לומר שההחלטה התקבלה "על חודו של קול" | פרופ' סוזי נבות
- יריב לוין, אבי המהפכה המשפטית השנייה | פרופ' יניב רוזנאי
במהלך הניסיונות לקידום המהפכה המשפטית, על שלל חוקי היסוד שביקשה לשנות, נשמעה אמירה מפי משפטנים בכירים שלפיה חוקים בסדר גודל כזה, בעלי משמעויות והשלכות כאלה, ראוי היה שלא יעברו ברוב רגיל. הקלות שבה ניתן לחוקק חוקי יסוד ברוב מזדמן הייתה יעד לביקורת של אותו בג"ץ, ובצדק סברו מי שסברו שביצוע שינויים דרמטיים בחוקי יסוד, כמוהם כשינוי סדרי בראשית ביחסים בין הרשויות, ולכן ראויים לרוב מיוחד. אבל רוב של שמונה מול שבעה זהה לחלוטין לרוב שהעביר חוק יסוד ברוב קואליציוני רגיל. 8 מול 7 שופטים, מקביל בדיוק לרוב של 64 מול 56 מתנגדים לאותו חוק.
אפשר להגיד שבמידה רבה כל זה היה נמנע אלמלא החקיקה וההליך הרשלניים שהוביל השר יריב לוין, באחד המופעים הפוליטיים המופקרים והדורסניים ביותר שנעשו בתולדות הפוליטיקה הישראלית. גם את זה אי אפשר לשכוח היום. חוק מיותר, ברפורמה שלא קידמה את היחסים בין הרשויות בכלום, ויצרה בהלה וכאוס. בחוק הסבירות לא הייתה מעולם תועלת דרמטית, גם לשיטת תומכי הרפורמה: חוק שאפילו לא הגדיר מהי סבירות, שלא שינה מהותית את המציאות המשפטית כשעבר וכך גם כשנפסל.
אבל זו לא הכרעה בעילת הסבירות, זו הכרעה במחלוקת על מה שכמעט הביא את ישראל למלחמת אחים בתזמון בעייתי, עם רוב גבולי. הכרעה כזו לא יכולה להיעשות ברוב דחוק, שבעצם אומר שיושבים בהרכב שופטים שמתנגדים להחלטה. כמעט מחצית מהם חושבים שאסור היה לפסול את החוק, ולמעשה מסכימים עם מי שחושבים היום שבית המשפט טעה.
נקודה נוספת, ואולי דרמטית יותר, נוגעת לעובדה שהליך הפסיקה בוצע בלוחות זמנים שלא היה להם תקדים במשפט הישראלי. מעולם לא נפסל חוק, ודאי לא חוק יסוד, בסד זמנים כל כך קצר: שישה חודשים ממועד הגשת העתירות, ושלושה חודשים ממועד הדיון. בעתירות נגד חוק הלאום, עם הדמיון הקרוב ביותר לדיון על הסבירות, חלפו שלוש שנים מהגשת העתירות ויותר משנה מתחילת הדיון.
יצאנו כאן לא פעם נגד חקיקה פרסונלית, אבל קשה לתהות אם אין פה הליך משפטי פרסונלי גם כן. הכפפת לוחות הזמנים בהליך המשפטי לכהונתן של שתי שופטות, חשובות ובכירות ככל שיהיו, מעלה סימני שאלה. האם הן שלא סמכו על מחליפיהן על כס השיפוט? הבהילות ממחישה שהנשיאה אסתר חיות והשופטת ענת ברון רצו בכל מחיר להותיר את חותמתן על אחת הפסיקות המהפכניות בתולדות המשפט הישראלי, רגע לפני שיוחלפו בידי עמיתיהן.
כאן ראוי להזכיר את בג"ץ חוק האזרחות מ-2011, שם השופטת אילה פרוקצ'יה לא הספיקה לסיים את כתיבת חוות דעתה עד לפרישתה ויצאה מההרכב, אף שזה הוביל להפיכה של תוצאות פסק הדין ולדחיית העתירות.
התקופה הזו עבור הנשיאה חיות - כמוה כממשלת מעבר. בית משפט ידע לבקר בעבר ולהגביל מינויים והחלטות דרמטיות של ממשלה בתקופת מעבר. האם הרשות השופטת מעל הסטנדרטים של עצמה? ייתכן מאוד שאותם שופטים עצמם היו קובעים שיש כאן פגם מהותי בהליך.