מערכת הביטחון הציגה אתמול תזכיר חוק, לפיו יוארך שירות החובה לבנים, שקוצר לפני תשע שנים ל-32 חודשים, חזרה לשלוש שנים מלאות – כולל הארכה רטרואקטיבית למי שמשרתים היום בפועל. בדברי ההסבר לתזכיר נומקה הארכת השירות בצורך למלא את השורות בעקבות נפילתם של מאות חיילים במלחמה ופציעתם של אלפים, וכן בצרכי הביטחון העתידיים, שיכללו "תקופה ממושכת של מצב כוננות בעצימות משתנה בכל הגזרות". במקביל תידרכו גורמים צבאיים על שינויים גם בחוק המילואים – העלאת גיל הפטור והארכת תקופות השירות המבצעי – שיכבידו מאוד את הנטל על המיעוט הקטן המשרת במילואים, שרובו כבר שירת למעלה ממאה ימים מאז ה-7 באוקטובר.
אין ויכוח על כך שבתקופה הקרובה נזדקק להגדלת סדר הכוח הקרבי של הצבא. גם עם תום המלחמה ישקיע צה"ל כוחות נוספים בהגנת הגבולות בדרום ובצפון, הן כדי להחזיק פרימטר מעובה ברצועת עזה והן להחזרת תחושת הביטחון של תושבי האזורים הסמוכים בגבול, שספגה מהלומה בעקבות מחדלי ה-7 באוקטובר. בניגוד לאמירות של כמה בכירים-לשעבר, מחדלים אלה לא נבעו ממחסור בכוח אדם או בתקציבים; אבל כדי להתכונן לבאות צריך להגדיל את הצבא הלוחם.
צבא גדול ולא יעיל
רוב הביקורת שהושמעה על מהלך זה מאז שפורסם נגעה להחרפת אי השוויון בנטל, שכן חוק הגיוס החדש אינו נוגע כלל באלה שאינם משרתים, בראש וראשונה הציבור החרדי. אבל יש בו כדי להעיד על הבאות גם בהקשר מעורר דאגה אחר: נטייתה של מערכת הביטחון לדרוש, דווקא לאחר כישלון חמור שלה, אמצעים ותקציבים ללא תכנון של ממש וללא שום כוונה להתייעל. ניסיון העבר מוכיח שנטייה זו, וההיענות הממשלתית והציבורית כמעט ללא דיון, בשל תחושת החרדה המובנת, לא רק עולים בנטל כלכלי וחברתי כבד, אלא לא מייצרים עוד ביטחון, אלא להיפך.
כך היה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהכפלת הצבא כמעט פי ארבעה (במספר האוגדות הלוחמות) והגדלת כוח האדם שלו במעל מ-80 אחוזים, הניבו צבא גדול ומסורבל, שמערכים שלמים בתוכו לא היו רלוונטיים ללחימה – וכל זה במחיר כלכלי שיצר את "העשור האבוד" של הכלכלה הישראלית. וכך היה אחרי מלחמת לבנון השנייה, כאשר הגדלת התקציב (וביטול קיצור השירות שהיה אמור להיכנס לתוקף בעקבות מסקנות ועדת בן בסט מ-2005) ללא התייעלות ומיקוד, הולידו צבא קבע מנופח וארגון ה"זקוק לשינוי עמוק למילוי משימותיו", אם לצטט את הרמטכ"ל גדי איזנקוט עם כניסתו לתפקידו ב-2015.
בתזכיר החוק שהופץ אתמול יש נסיגה משמעותית מההסכמות, אליהן הגיעו הרמטכ"ל הרצי הלוי ומשרד האוצר חודשים ספורים לפני המלחמה, במסגרת עיצוב התוכנית הרב-שנתית "מעלות": בהסכמות ההן נקבע, כי שירות החובה לבנים ללוחמים, טכנולוגיים ובעלי מקצועות נדרשים אחרים יישאר על 32 חודשים, ואילו שירותם של בעלי מקצועות אחרים יקוצר עד כדי 24 חודשים, תוך התחייבות להגעה בתוך מספר שנים לשירות ממוצע של 28 חודשים לכל חיילי החובה. המשמעות היא שצה"ל עצמו מודה בכך שבממוצע, הוא אינו זקוק לכמחצית מהמשרתים בשורותיו למלוא תקופת השירות ומעדיף לשחרר אותם מוקדם יותר.
תג מחיר
יש לקיצור השירות הזה ערך גדול לכלכלה הישראלית, אבל לא פחות מזה גם לצה"ל: עלותה הבסיסית של חייל (כלכלה, לינה, דמי קיום) היא גדולה. בהינתן הגידול הצפוי במחזורי הגיוס בשנים הבאות – מ-2022 ועד 2030 עתיד מספר המועמדים לשירות ביטחון לעלות ביותר מרבע – מדובר בעלות של מיליארדים לתקציב הביטחון, שצה"ל עצמו חושב שהיא מיותרת ואפשר להפנות אותה לצרכים אחרים.
לכאורה, הדיפרנציאליות הזו נשמרת גם בתזכיר החדש: נאמר בו ששר הביטחון יכול לקצר את שירותו של חייל עד ל-28 חודשים, כך שלמעשה מדובר באותו עיקרון רק במספרים אחרים. אלא שאין שום התחייבות לשירות ממוצע, כך שצה"ל יכול למעשה להשאיר את כולם, נחוצים כנחוצים פחות, לשירות מלא של שלוש שנים. בנוסף, התיקון המוצע אינו הוראת שעה, כלומר חוק שיש לו תאריך תפוגה ואם רוצים להאריכו אפשר לבחון שוב את הצורך והתועלת; הוא הארכת שירות פרמננטית, שההיסטוריה מלמדת שקשה עד בלתי אפשרי לחזור ממנה.
במילים פשוטות, צה"ל מנצל את תחושת החירום הנוכחית כדי להאריך שירות לא רק למי שהוא צריך, אלא לכולם. והוא לא דואג לכמה שזה יעלה לו: במקביל העלה שר הביטחון גלנט דרישה להגדיל את תקציב הביטחון בלא פחות מ-25 מיליארדי שקלים בשנה, תוספת של יותר משליש לתקציב הביטחון "נטו" (ללא הסיוע מארה"ב), וגם זה לא אל מול תפיסת ביטחון חדשה ומאושרת, תפיסת הפעלה לצה"ל אל מול האתגרים החדשים ותכניות שנבחנו לעומק לבניין הכוח. פשוט, כמו תמיד, מפני שהוא יכול.
שיטת "חטוף ואכול"
משרדי הביטחון והאוצר מתווכחים עכשיו על הרכבה וסמכויותיה של ועדה, האמורה להציג תוואי לתקציב הביטחון בשנים הבאות, אל תעצרו את נשמתכם: ניסיון העבר מוכיח, שוועדות כאלה (ועדת ברודט ב-2007, ועדת לוקר ב-2014), עשו עבודה רצינית, הציגו מסקנות מנומקות – ואז צה"ל לקח את הכסף, לא התייעל, לא יישם את המסקנות שלא מצאו חן בעיניו, ולא הפך ליותר טוב. ספק רב אם ועדה, שתפעל באווירה הנוכחית, תוכל לעשות משהו חוץ מלתת גושפנקה להעלאה של עשרות אחוזים בתקציב הביטחון, גם הפעם ללא בלי שום ערובה שיותר כסף אכן ייתן יותר ביטחון.
שלא לדבר על כך שהצעדים שיבואו יעמיקו מאוד את הנטל על מי שמשרתים ומי שעובדים, ואינם נוגעים כלל במי שלא. גם כאן, ממשלת ישראל ומערכת הביטחון לוקחים ממי שהם יכולים, מעמיקים את אי השוויון ואת המחלוקות הציבוריות סביב השוויון בנטל, ובטווח הלא מאוד ארוך גם שוחקים את הקונצנזוס סביב השירות המשמעותי בצה"ל, שהתחזק מאוד בחודשים האחרונים אך ספק אם הדבר יישאר כך ככל שתרד עצימות הלחימה.
סוגיית השוויון בנטל תבוא אף לידי ביטוי חריף יותר סביב שירות המילואים, שם בכוונת צה״ל להעלות את גיל הפטור ולאפשר גיוס מילואים לתקופות של 40 יום בשנה ואף הרבה יותר מזה כשמדובר במפקדים. עול שכזה על המעטים שמשרתים, ועוד מסכנים את נפשם כפי שברור מנתוני הנופלים בקרב, אל מול פטור מכל שירות לחרדים, ייצור מחאה שתעלה בעוצמתה אף על זו שהעלה בימים שלפני המלחמה
הארכת השירות ללוחמים נחוצה, בוודאי בשנים הקרובות. צריך גם להגדיל את ההוצאה לביטחון. אבל מי שיעשה את כל אלה ללא תהליך ראוי, בשיטה של "חטוף ואכול" תוך ניצול החרדה בציבור, וללא תהליך של ממש שיבטיח שייצא לנו מכל זה צבא ממוקד למשימותיו, יפגע לא רק בכלכלה ובחברה אלא בעיקר בביטחון.
עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי