ממשלת ישראל מסרבת לדון ב"יום שאחרי" בעזה, וממשיכה לעסוק ולהציג לציבור את היעדים הצבאיים בלבד. כיום כבר ברור כי יעד מיטוט חמאס כרוך במלחמה ארוכה ורב-ממדית נגד ארגון הטרור, שתתנהל בעיקרה מנגד: בתקיפות מהאוויר ובפשיטות על בסיס מודיעין מדויק וממוקד. כדי שישראל לא תישאב לתוך עזה עד כדי כינון ממשל צבאי ברצועה, היא חייבת להתחיל בבניית אלטרנטיבה לחמאס, שתוביל לשינוי חיובי הדרגתי במציאות העזתית.
על הפרק נמצאת הצעת ארצות הברית ומדינות האזור, המוכנות להירתם למאמץ ובכללה אופציית הנורמליזציה עם סעודיה. את ההזדמנות הזו אסור להחמיץ, אך היא מותנת בהתחייבות ישראלית לאופק מדיני בזירה הפלסטינית. החמצת המהלך המדיני החשוב הזה תשאיר את ישראל תקועה ב"בוץ העזתי", עם משימה שתהיה משא כבד על משאביה המוגבלים מול זירות מאתגרות נוספות – לבנון ואיראן. הממשלה הייתה צריכה לעסוק ב"יום שאחרי" בעזה כבר מזמן, כפי שדורשת זאת ממנה מערכת הביטחון.
ביום ה-100 למלחמה בעזה הבהיר שר הביטחון, יואב גלנט, כי "סופה של המערכה הצבאית חייב להיות מעוגן במעשה מדיני, כי המחשבה המדינית היא המובילה את המעשה הצבאי, וכי חוסר החלטה מדינית עלול לפגוע בהתקדמות הפעולה הצבאית". השר גלנט הוסיף כי היעד בעזה הוא שלטון פלסטיני עתידי, כאלטרנטיבה אזרחית השואפת להיטיב עם האוכלוסייה במקום לפגוע באזרחי ישראל. הרמטכ"ל הלוי אף הזהיר כי "אנחנו עומדים בפני שחיקה של ההישגים שהשגנו עד עכשיו במלחמה, כי לא נבנתה אסטרטגיה ליום שאחרי".
אזהרות שר הביטחון והרמטכ"ל, המכוונות לראש הממשלה ולשרי הקבינט המורחב המסרבים לדון "ביום שאחרי", מחייבות הסבר. מה בדיוק עומד מאחוריהן? מדוע כל המומחים מתריעים כי אנו מאבדים זמן יקר וכי ה"יום שאחרי" היה צריך להתחיל כבר אתמול? או בעצם לפני שלושה חודשים.
דינאמיקה של הישאבות
לאחר כשלושה חודשי לחימה קרקעית, אנחנו כבר מבינים כי את חמאס לא נחסל ב"זבנג וגמרנו". תידרש מלחמה ארוכה ורב-ממדית, כדי להמשיך ולשחוק את יכולותיו הנותרות ולמנוע את שיקומו וחימושו מחדש. צה"ל לא ישהה לעד ברצועה כדי לפרז אותה – שזה כמו לרוקן את הים בכפית – מכיוון שמסוכן לישראל לשעבד לעזה את כל משאביה ועתידה שנים, אם לא עשורים, קדימה.
מה אנחנו כן רוצים? שכוחות אחרים – לא חמאס ולא ישראל – יפעלו בעזה ויחוללו בהדרגה את השינוי החיובי הנדרש, את תהליכי הייצוב, השיקום ובשאיפה גם הפירוז. בלעדיהם, הוואקום שיצרה הפגיעה הצבאית החשובה בחמאס ובאחיזתו בעזה, יתמלא מחדש על ידי כוחותיו, שיתארגנו ויתחמשו מחדש, ובמנגנוניו שיחדשו שליטתם ברצועה.
הכרעת גדודי חמאס ללא חלופה שלטונית כשירה ומקובלת, תייצר על סף דלתנו מציאות "סומלית", כאשר גורמי כוח, ברוני פשע וארגוני ג'יהאד, בראשם חמאס על יכולותיו השיוריות המשמעותיות, ישתלטו על הסיוע ההומניטרי והמשאבים כדי להתחזק, ויפתחו אינטרס בהמשך המלחמה כמקור הכנסה ועוצמה. בהיעדר גורמים פלסטיניים מקומיים, אזוריים ובין-לאומיים, שיישלטו בסיוע ויפעלו לייצוב עזה, וללא מאמץ דחוף ושיתוף פעולה עמוק, כולל הנדסי, עם מצרים לחסימת נתיבי ומנהרות ההברחה לרצועה מסיני – ישראל תישאב לרצועה בהדרגה, עד כדי כינון ממשל צבאי ישיר.
בתנאים אלה, בשלב מסוים, החלופה שבה ישראל היא הריבון בעזה עלולה להפוך נוחה לכל יתר השחקנים, יותר מכל חלופה אחרת, ואנחנו עלולים לשקוע ברצועה, לשנים. למציאות כזו אסור להגיע. עכשיו, לאחר שהכוחות החלו לצאת מהרצועה, חיוני להתחיל לעצב את הסדר העתידי בה.
ה"יום שאחרי", קווים לדמותו
על מה שצריך לבנות בתוך עזה כדי לייצר אלטרנטיבה לשלטון חמאס ניתן ללמוד מהניסיון האמריקני במלחמות בוסניה, עיראק, אפגניסטן ומיגור דאעש. גנרלים אמריקנים, שהיו אחראים שם, חולקים מניסיונם כדי שלא נחזור על הטעויות שלהם, שסיבכו את ארצות הברית במקומות הללו לשנים ארוכות.
הם מצביעים, בין היתר, על צורך במשטרה מקומית שתשליט סדר ציבורי ותמנע ביזה, במתקני כליאה, במערכי פיקוד ושליטה (חמ"לים) ומודיעין, בכוחות אבטחה למתקני רפואה ותשתיות חיוניות, בכוחות פירוק פצצות ונפלים, שאולי יופעלו לפירוז והרס מנהרות (אפשר על בסיס חברות קבלן לוחמות, כמו בעיראק בזמנו) ועוד.
ברור שפתרונות אלה אינם ישימים מיידית ובכל רחבי עזה, כי אף אחד לא ייכנס לאזורים בהם לא נוטרל ופורק כוחו הצבאי של חמאס, ואנחנו עדיין לא שם. עם זאת, ההרס הנרחב והצרכים ההומניטריים הדחופים יובילו בהכרח למאמצי שיקום אזוריים ובין-לאומיים, ואת אלה קריטי לתעל באופן שלא יחזק את חמאס אלא יצמיח לו אלטרנטיבה.
החתירה אל היעד הזה היא לא "טורית", אלא מאמץ שמתרחש במקביל לשחיקת חמאס ולהתפתחות המערכה. הוא מחייב להסתייע בגורמים פלסטינים מקומיים, כולל אנשי מגזר פרטי מובילים ברצועת עזה, אנשי פת"ח ברצועה המקבלים מהרשות משכורות (כסף שהממשלה דווקא החליטה לקזז מכספי הסילוקין) וייתכן שאף במערך הפקידותי-טכנוקרטי והמוניציפלי, שפעל תחת שלטון חמאס.
את המערך הזה לא נכון להרוס לחלוטין. הניסיון האמריקני בעיראק מלמד כי פירוק כל מוסדות ומנגנוני השלטון הישנים התברר כטעות קשה. הוא עלול להנציח כאוס לשנים ולשאוב אותנו חזרה לעזה. את הכוחות שיגיעו יום אחד לעזה צריך להקים ולאמן כבר עתה, כדי שיהיו זמינים להיכנס לשטחה (לאזורים מוגדרים בתחילה) ברגע המתאים, כדי למנוע וואקום.
על פי פרסומים שונים, נראה כי הסכמות על תוכנית בניית שלטון פלסטיני (באיו"ש וברצועת עזה) כבר מתגבשות בין הממשל האמריקני לבין מדינות המפרץ. על פיהן, השלטון החדש ברצועה צריך להיסמך על צוות טכנוקרטים מקומי, אשר יוביל את הליך בניין השלטון החדש, את תהליך הרחבת הסיוע ההומניטרי (תחילה) והשיקום. שלטון זה יצטרך לשמר קשר (גם אם מוגבל) לרשות הפלסטינית, שבעצמה תחל בתהליך משמעותי של רפורמות באיו"ש, תחת ממשלת טכנוקרטים א-פוליטית, על מנת לקדמה בהתאם לחזון "הרשות הפלסטינית המחודשת" (RPA) של הנשיא ביידן.
על פי התוכנית, המערך השלטוני החדש ברצועת עזה ייסמך על סיוע ופיקוח אמריקני, בין-לאומי וערבי, כאשר משימות ביטחון הפנים והמשך פירוק תשתיות הטרור יעברו בעתיד ובהדרגה לגורמי ביטחון פלסטיניים, שיוכשרו על ידי ארצות הברית. בהקשר זה דווח כי הממשל האמריקני כבר מגבש רשימות של אלפי אנשי מנגנונים של הרשות מעזה ומאיו"ש ובוחן אפשרויות לאימונם בארצות הברית לקראת העסקתם בעתיד בעזה. גם במדינות השכנות אומנו בעבר גדודי ביטחון פלסטיניים, במימון אמריקני.
בכל מקרה, ישנה חשיבות עליונה לבניית אלטרנטיבה לשלטון חמאס הרבה לפני סיום המבצעים העצימים של צה"ל, כי היא משקפת הכרה בין-לאומית בצורך למגר את הארגון.
מדינות האזור והמערכת הבין-לאומית מבהירות באופן ברור כי יהיו מוכנות להיכנס לוואקום בעזה ולקחת חלק במאמץ הכלכלי והביטחוני האדיר לשיקומה ולפירוזה, בשני תנאים. הראשון, שרשות "מחודשת" ומחוזקת תיבנה כדי לחזור אליה בהדרגה, והשני שיותנע תהליך מדיני על בסיס עקרון שתי המדינות, גם אם לכולם ברור שאין שום היתכנות למימושו באופק הנראה לעין.
יתרה מכך, מדובר בהזדמנות משמעותית לישראל לעבוד עם העולם, בהובלת ארצות הברית, על רפורמות ברשות הפלסטינית שיביאו ליציבות גם ביהודה ושומרון, שמערכת הביטחון חוזרת ומתריעה כי הם על סף פיצוץ. מדובר באג'נדה ובאנרגיה חיוביים שניתן להזריק לאיו"ש באופן שיאפשר להתמודד עם הזעזועים הצפויים בעידן המתקרב שאחרי אבו מאזן.
מה הלאה?
ערב מלחמת המפרץ השנייה הזהיר מזכיר המדינה, קולין פאוול, את הנשיא בוש מ"הכלל של 'Pottery Barn' [רשת חנויות לבית]: "You break it, you own it". ישראל שברה את עזה, ועכשיו חיוני שלא תהפוך לבעליה ותשלם עליה.
כדי שישראל לא תשקע בעזה, תישאר בה לבדה ותשעבד את צבאה, כלכלתה ועתידה - היא חייבת לעסוק בעתידה של הרצועה. זה ממש לא ה"יום שאחרי" חמאס, אלא ה"יום שאחרי" הפעילות הצבאית העצימה שכבר פה, ותרגומה לתחילת שינוי ברצועה. כל יום שהממשלה מסרבת לעסוק ב"יום שאחרי" מקרב אותנו לשקיעה בחולות עזה.
ככל שעצימות המאמץ הצבאי פוחתת צריך להתרחב במקביל המאמץ המדיני ליצירת אלטרנטיבה שתמנע חזרה למציאות של מדינת-דאעש על גבולנו, עימה לא נוכל להשלים ושעלולה לגרור אותנו פנימה כל פעם מחדש. זהו השילוב הנכון בין מאמץ צבאי ומדיני, שחייבים להתקיים במקביל ולא בטור. מכיוון שהמלחמה בעזה מתקדמת באזורים ובשיטות שונות – שלב א' (בעיקר אווירי) ברפיח, שלב ב' (תמרון עצים) בח'אן יונס ושלב ג' (פשיטות) בצפון – את האלטרנטיבה לחמאס נדרש לקדם באופן מובחן, ובצפון הרצועה תחילה, משום ששם ה"יום שאחרי" כבר החל.
בשורה התחתונה, גם אם נערך מראש וברצינות ל"יום שאחרי" בעזה, האתגר מסובך מאוד ולא בהכרח נשיג את יעדינו האסטרטגיים. עם זאת, אם נמנע מלעסוק בכך בוודאי שניכשל. כל התרחישים בעזה, ובוודאי עסקת חטופים כוללת – שהיא צו השעה העליון, כשכל יום בשבי חמאס קשה כשאול ומקרב את מותם – מחייבים החלטות מדיניות קשות, ועכשיו! המשך הימנעות הממשלה והעומד בראשה מהחלטות על ה"יום שאחרי", בלחץ חבריה מהימין הקיצוני ומשיקולים פוליטיים, עלולה להוביל להתארכות המלחמה בלי סוף ולנשיאה של ישראל בנטל השליטה ברצועה לבדה.
מנגד, הירתמות ישראל לעיסוק ב"יום שאחרי", להקמת מסגרת שלטונית אחרת ברצועת עזה ולתיקון הרשות הפלסטינית לעומק באמצעות הרפורמות הנדרשות בה (כולל שינוי תוכניות החינוך והפסקת העברת קצבאות למחבלים) עשויים לסלול את הדרך להתגייסות אזורית ובין-לאומית למאמץ לשינוי המציאות בעזה, יתרמו לייצוב איו"ש ויכשירו את הקרקע לחזרה לשיח רציני על הרחבת מעגל הנורמליזציה באזור וליצירת משקל נגד לציר הרדיקלי בהובלת איראן, שתשמח מאוד לראות את ישראל שוקעת, מדממת ומתבוססת בבוץ העזתי.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL
>>> אל"ם (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL