בשלב הזה של הלחימה עוד לא הגענו ליום שאחרי המלחמה בעזה. "היום שאחרי" הוא לא רק מושג המגדיר זמן מסוים ועת מסוימת, אלא אמור לשמש כמסגרת לחזון עתידי שיגדיר מציאות אחרת לחלוטין בעזה, בגבולנו הדרומי וגם הצפוני. זאת לצד מציאות גיאו-פוליטית חדשה ושונה במזרח התיכון כולו.
עם כל הקושי שבדבר, ואף שאנחנו רחוקים מסיום המלחמה בעזה, הנשיא ג'ו ביידן מצפה להניח כבר עכשיו את התשתית המדינית שתיתן לעזה סיכוי להפוך לסינגפור. זה, לראייתם, יהיה המנוף שישליך גיאו-פוליטית על כל המזרח התיכון ויבלום את הסכנות מאיראן ומגרורותיה. לשם כך דרוש שיתוף פעולה אזורי אינטנסיבי בהנהגת ארצות הברית. סיכויי ההצלחה לא ברורים, אבל חייבים לנסות.
ללא שיתוף פעולה כזה, הכיוון של עזה הוא חוסר שליטה וחוסר משילות מסוכן נוסח סומליה, שישליך ישירות עלינו ועל כל האזור. התמיכה האמריקנית האדירה בישראל תימשך כי זהו אינטרס אמריקני חיוני, אבל קיים תסכול הולך וגובר בוושינגטון מקוצר הראייה המדיני הישראלי ומסירוב הממשלה לקיים דיוני עומק לגבי אותו "היום שאחרי".
ביידן עצמו עומד בגבורה נגד שלושה סוגי לחצים - פוליטיים תוך-מפלגתיים, בין-לאומיים בדגש על מדינות ערב ולחצים מצד חלק מהגופים המקצועיים בתוך ממשלו. עם זאת, כנשיא ותיק ומנוסה, וכנראה גם ממרום גילו, הוא מחשיב עצמו כמומחה החשוב ביותר לענייני חוץ ומבין שמנהיגות אמיתית היא הרבה מעבר לניירות עמדה כאלו ואחרים. מכאן שתמיכתו תימשך למרות עמדותיו הלעומתיות וקצרות הרואי של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
איננו עושים טובה לאמריקנים בתכנון "היום שאחרי", אלא רק לעצמנו. כשביידן, שהוכיח עצמו כציוני אמיתי, מייחל לשינוי הרכב הממשלה בירושלים הוא לא חושב רק על טובתו וטובת ארצות הברית, אלא גם על טובת ישראל ועתידה.
>>> דני אילון שימש כשגריר ישראל בארצות הברית וכיהן כסגן שר החוץ