אל תשקרו לנו, זכות הקיום שלנו ביישובי הגבול בסכנה

כשאהוד אולמרט יצא בחודש יולי 2006 למבצע "שכר הולם", לא בטוח שהוא ידע שדי מהר זה יהפוך למלחמת לבנון השנייה. כך או כך, עם היציאה לפעולה הדרמטית בתגובה לפיגוע של חיזבאללה על הגדר וחטיפת שני החיילים, ממשלת אולמרט לא הסתפקה רק בהצהרות לוחמניות אלא הציבה מטרות אמיתיות, כאלו שאפשר לבחון את הצלחתן: שחרור החטופים, הרחקת חיזבאללה מהגבול והשבת כושר ההרתעה של ישראל. זה לא היה מאוד נבון פוליטית - המלחמה נחשבה לכישלון, וממשלת אולמרט קרטעה עד לנפילתה המוקדמת. בפרספקטיבה ארוכה יותר, המלחמה המושמצת הזו דווקא הייתה מוצלחת וקנתה שקט ארוך בגבול הצפון.

• חיזבאללה וחמאס לא שומרים שבת | מנחם הורוביץ
• ההישג של צה"ל בצפון שובר את המשוואה שיצר נסראללה | אורנה מזרחי
• ישראל היא מדינה אחרת, וזה משהו שגם חיזבאללה יצטרך להבין | קובי מרום

היום, יותר מחודש אל תוך מלחמה שהחלה כתגובה לאירוע דרמטי וחמור פי כמה, כמעט קיומי, וממשלת ישראל לא מנסחת מטרות ברורות והישגים לצה"ל. הפער בין ההצהרות המתלהמות באולפנים לבין הפעילות בשטח הולך וגדל. הדיון הציבורי מתרכז ברצועת עזה, ומה יקרה לה: האם עלינו לכבוש את כל הרצועה, אולי להחריב את כל הכפרים והעיירות הפלסטיניות הסמוכות לגבול, או דווקא לייצר רצועת ביטחון סטייל דרום לבנון עד שנת 2000? כל זה כמובן לפני הסוגיה היותר קשה – מי ישלוט בשטח בתום המלחמה?

מול כל התוכניות הללו, ישראל צריכה לשאול את עצמה שאלות אחרות, כאלו שלא מסתכלות על רצועת עזה בלבד, אלא קודם כל על יישובי עוטף עזה ומה שנשאר מהם, ואחר כך גם על יישובי גבול הצפון, ולמעשה כל ההתיישבות בגבולות של מדינת ישראל: האם יש היום זכות קיום ליישובי גבול במדינה היהודית? האם מדינת ישראל, על כל זרועותיה ומוסדותיה, מסוגלת לספק את ההגנה הבסיסית ביותר לערים, למושבים ולקיבוצים שנמצאים ליד שטחי האויב?

מכאן צריך להתחיל כל דיון ביטחוני ומדיני, ולכאן צריך לכוון את ההערכות, התוכניות והפעולות שלנו בשבועות ובחודשים הקרובים.

הגבולות נטושים, התושבים הפכו פליטים

מבחינה היסטורית, ההתיישבות היא זו שקבעה את גבולות המדינה. "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור הגבול", אמר יוסף טרומפלדור לפני יותר ממאה שנה, וניסח את הקשר בין התיישבות לביטחון. לא סתם התעקשו להקים קיבוצים ומושבים ממש בגבול רצועת עזה, ולא סתם קריית שמונה ושלומי נמצאות היכן שהם נמצאות – זו הייתה המשימה הציונית הגדולה, אולי החשובה ביותר.

לאורך עשורים רבים, וגם היום, הישיבה בגבולות היא עניין לא פשוט בכלל: הריחוק מהמרכז הוא גם ריחוק ממקומות עבודה, מהשכלה גבוהה, ממוסדות תרבות וספורט, משירותי רפואה טובים, מהקפיצה הטכנולוגית וההתקדמות הכלכלית הגדולה של ישראל. התיישבות בגבול דורשת משאבי נפש והתמודדויות בלתי פוסקות גם בתנאי שלום, או לפחות בשגרה ארוכה ללא משברים ביטחוניים, כי הרי אין יותר פריפריה מאשר גבול. כמובן שבתקופות של מלחמה ומתיחות, ההתמודדות הזו קשה שבעתיים: התמונות והידיעות על הזוועה שהתחוללה באותה שבת שחורה בעוטף עזה הותירו את כולנו בהלם (שלא עבר עד היום), אבל עבור יישובי הגבול הפחד הזה תמיד היה קיים. הידיעה שבמרחק לא גדול במיוחד מהבית נמצאים אנשים שביום פקודה יפגעו בך בצורה האכזרית והאל-אנושית הגרועה ביותר היא משא שהם נאלצים לשאת לאורך כל חייהם, אפילו בתקופות בהן זה נראה רחוק או בלתי סביר.

והנה עכשיו, כבר שבועות ארוכים, הגבולות שלנו נטושים: כמעט ואין אנשים לא רק בבארי ובנתיב העשרה, אלא גם במרגליות, אביבים וראש הנקרה, במטולה ובקריית שמונה – אלו יישובי רפאים, שמוחזקים על ידי המעטים שנותרו, כיתות כוננות וכוחות צבא. זו כמובן החלטה סבירה: עוד לפני שהמדינה הודיעה ליישובים להתפנות, רבים מאוד כבר עשו את החשבון בעצמם והחליטו להפוך לפליטים עד יעבור זעם. למרות ההיגיון, ולמרות הדאגה לחיי התושבים, יש כאן מסר קשה: ישראל מודיעה ליישובי הגבול שלה – "אנחנו לא יכולים להגן עליכם". שני ארגוני הטרור בני החסות של איראן – אחד בצפון ואחד בדרום, הפכו את יישובי הגבול לבני ערובה נצחיים במאבק מול ישראל. האם אני, כתושב קריית שמונה, אמור לחיות באופן תמידי עם ערכת פינוי באוטו, מעין "תיק פליטים", לכל צרה שלא תבוא?

ואולי צריך לחשוב מחדש על כל תפיסת ההתיישבות והגבול של מדינת ישראל. אולי המושגים "מוצב קדמי של המדינה", "החלוצים האמיתיים", "השכפ"ץ של כולנו" וכל מה שאהבו לכנות אותנו הם כבר לא כל כך רלוונטיים למציאות. אולי הפכנו מנכס לנטל.

תסתיים המלחמה כיצד שתסתיים, מדינת ישראל תמשיך להתקיים כאן, ובתקווה שגם תתקן בצורה יסודית ועמוקה את שפע הליקויים והבעיות שהתגלו בשבעה באוקטובר וגם בימים שאחריו. הפוליטיקאים בוודאי ידברו על "שינוי כללי המשחק", אולי אפילו על "מהפך אסטרטגי במזרח התיכון", אבל ישראל תצטרך לעמוד במבחן אחד פשוט, אבל מאוד לא קל: להחזיר את הביטחון, במובן העמוק ביותר של המילה, ליישובי הגבול שלה.

המדינה הזו הוקמה מתוך הבטחה שיהודים יוכלו להגן על עצמם בכל מצב, שלעולם לא נהיה חסרי אונים מול אכזריות רצחנית של אויבינו. ההבטחה הזו הופרה בשמחת תורה, וכרגע אנחנו יישובים על-תנאי, כאלה שמרחף סימן שאלה על עצם קיומם העתידי. ממש כמו מלחמת לבנון השנייה, גם את המערכה הנוכחית נצטרך לשפוט לאורך זמן, ואחד הקריטריונים החשובים לבחינה הזו יהיה מצבם של יישובי עוטף עזה וגבול הצפון בעוד כמה שנים. זה יהיה המבחן הגדול של ישראל, ואסור, פשוט אסור לה, להיכשל בו.