הפקרת החטופים והנעדרים - ילדים, נשים וקשישים - עלולה להיות בכייה לדורות. אנחנו כבר באיחור קריטי. אפשר, חובה, לעצור את הכניסה הקרקעית ולעשות הכול למענם. למעננו. את המחבלים, החיות הדו-רגליות, נחסל אחר כך. נרדוף עד אלי קבר כל חיה דו-רגלית שרצחה, שחטה, ערפה בגרזן או שרפה. בימים שהיינו חזקים נהגנו לומר - הפנקס פתוח והיד רושמת.
בפעם הראשונה בשנה האחרונה אומר עכשיו מילה בזכות נתניהו: כניסה קרקעית מסיבית לעזה אכן עלולה לדרדר את המרחב כולו לתוהו ובוהו, למלחמה רב-זירתית. יש פה הרבה יותר מכפי שהעין רואה במבט ראשון. חששו מוצדק ומנומק. גישתו אולי פחדנית אך אחראית. למען הסר ספק: בהזדמנות ראשונה נתניהו, צרוב בקלון החורבן, חייב להתפטר. הוא ומרבית שרי ממשלתו, שהביאו עלינו אסון על מלא.
בחזרה לסוגיית החטופים: מי שמינה את גל הירש מתייחס אל העניין כלאחר יד. איזו אנוכיות, איזה נרקיסיזם פתולוגי, צריך נבחר ציבור כדי לשים פס על הציבור גם בנסיבות כה טרגיות וקורעות לב. אנשים שואלים מדוע, למשל, לא מונה לתפקיד ראש המוסד לשעבר יוסי כהן. בהזדמנות אפרט איזה תרגיל תקשורתי נדרש כדי שכהן יוזמן להתייעצות רק ביום הרביעי למלחמה, בשעה 18:00 לערך, כשבלשכת ראש הממשלה חששו מפרסום בטלוויזיה.
מופע האימים של הירש מול השגרירים, הירש-הורור-שואו, ותמונת לפיתתו הכופה את ידי שתי החטופות ששוחררו – עוררו עליו בוז תהומי. אבל מי שמכיר אותו, ממש לא הופתע.
האלוף דורון אלמוג פסל אותו לצמיתות בגין כישלונו המחפיר במלחמת לבנון השנייה. חברי רוני דניאל ז"ל שכנע אותי שהפסילה לצמיתות חמורה מדי. בתום השידור, בעוד שנינו מוחקים מעל פנינו את האיפור, טלפן הירש לרוני ובשפתו ההיפר-ספרותית, האולטרה-דרמטית, אמר כך: תיקנתם הערב עוול היסטורי מול פני האומה. הדלקתם את האורות בראש העין (יישוב מגוריו), ראש העין זוהרת באור יקרות. רוני, אני אוהב אותך ולאמנון תמסור שהוא גדול!
האייטם הזה התיך עלינו זעם של משפחות שכולות. בפעם השנייה פגשתי בכעסן ובעלבונן של אותן משפחות כשהוחלט למנות את הנ"ל למפכ"ל. משרד המשפטים הציב אז תמרור עצור, ליתר דיוק תמרור האט, כדי לבדוק חומרים הנוגעים לפעולותיו העסקיות בארץ ובעולם, כדי למנוע מבוכה רבתי. הירש וסביבתו רקמו עלילת סיכול וכיוונו את האש אל עבר ראש אגף החקירות מני יצחקי. או אז נאלצתי לספר את הסיפור האמיתי ולשרטט את תרשים הזרימה הבא: ד"ר שלומית וגמן, ראש הרשות לאיסור הלבנת הון, חזרה מחו"ל, לקחה מונית מנתב"ג לביתה ברמת אביב. בדרך היא שמעה ברדיו שהירש מועמד למפכ"ל. היא טלפנה מבוהלת ליועמ"ש יהודה וינשטיין ואמרה לו, שלמשרדי הרשות הגיע באחרונה חומר על פעילותו החשודה כמפוקפקת בגיאורגיה. טלפן וינשטיין בבהילות לניצב יצחקי וביקש ממנו לבדוק את החומר. יצחקי סירב. אם גל יתמנה למפכ"ל נצטרך לעבוד יחדיו באמון ובחברות, הוא אמר, לא אגע בתיק הזה. וינשטיין הבין לליבו. הוא הטיל את התפקיד על ד"ר וגמן ועל ליאת בן-ארי. זה לא הפריע להירש ושות' להרחיב את סיפור העלילה על משטרה מושחתת וניצב זדוני המטרפדים את מינויו. אני כשלעצמי הפכתי מ"גדול" ל"רשע מרושע". כשהחלו חקירות נתניהו, חבר אליו הירש ויחד עם צדיקים נוספים הקימו את "מסדר בעלי התיקים התפורים".
להלן שתי דוגמיות, ישנן רבות, משירותו הצבאי המעידות על הרטוריקה שלו ועל אופיו:
הוא היה מפקד החטיבה המרחבית בנימין. באירוע שחרור של גדוד מילואים נשא נאום, עם העברית שלו המגביהה עוּף, ואמר בערך כך: כוחו של מפקד הוא בהתייצבותו בראש פקודיו, מעלות החמה ועד שקיעתה, והגית בו יומם וליל, וראית אותו לנגד עיניך כל העת. כשסיים את דברי הפלצנות שלו, קם מ"פ, לבוש ג'ינס וטריקו, ואמר כך: ראית אותו לנגד עיניך יומם וליל? אני מסיים כעת 30 ימי מילואים וזו הפעם הראשונה שאני רואה את הפטפטן הזה!
לשפתו רווית הכולסטרול והנתרן יצאו מוניטין. הסיפור הבא מעיד על אטימות אנושית ושאפתנות בלתי אנושית. הוא השתוקק להתמנות למפקד חטיבת הצנחנים. הוחלט למנות את מי שהיה מפקד חטיבת יהודה אלוף-משנה דרור ויינברג. בטרם יצא המינוי אל הפועל, נהרג דרור ז"ל בלילה הרע הנורא בחברון. התייצב הירש אצל מפקדו ואמר שכעת חייבים למנות אותו. אתה לא מתבייש, אמר לו מפקדו, רק עכשיו אנחנו מביאים את דרור לקבורה.
משפחות הנעדרים היקרות והמיוסרות צריכות לצעוק בקול גדול את עניין יקיריהן. התקשורת ואנשים בעלי לב חייבים להצטרף אליהן. אך קודם כול, כתנאי הכרחי אך לא מספיק: להעיף מיד את גל הירש.