ה-7 באוקטובר
אירוע ה-7 באוקטובר 2023 היה האירוע החמור בתולדות המדינה. 1,300 הנרצחים ו-250 החטופים, לצד ההשפלה, החדלון וחוסר התפקוד של מערכות המדינה, יצרו משבר אמון רב-ממדי וחסר תקדים. מערכת הביטחון מיהרה להתעשת ועברה מיד למלחמה בחמאס, תוך גילוי אחדות וסולידריות מרגשים של לוחמים מכל שדרות העם ומכל צידי המחלוקת שקרעה אותנו במהלך השנה האחרונה. הם מסכנים את חייהם למעננו ואף מקריבים אותם, כתף אל כתף. המערכות המדינית והכלכלית נחשפו בחדלונן. זו האזרחית הוחלפה בהירתמות אדירת ממדים של החברה האזרחית, ובראשה מתנדבים כמו "אחים לנשק".
מה הושג עד כה?
לאחר כמעט שלושה חודשים ולחימה באומץ ובתנאים קשים, יש לצה"ל הישגים ניכרים. עם זאת, מטרות המלחמה עדיין רחוקות ממימוש:
- חמאס עדיין שולט באיזורי רפיח והמואסי, שבהם מרוכזים מעל מיליון וחצי בני אדם - רוב מוחלט של אזרחי הרצועה.
- יכולותיו הצבאיות של חמאס נפגעו קשות באזורים שצה"ל פעל בהם, אך גם שם החמאס רחוק מלהיות מנוטרל מיכולת זינוב והטרדה. הארגון גם שומר על יכולות מבצעיות ניכרות בחלקי הרצועה שטרם נתקפו.
- 129 חטופים, כ-20 מהם אינם בין החיים, עדיין בידי החמאס וחלקם משמשים "מגן אנושי" לסינוואר וצמרת הארגון. אין עסקה קונקרטית על הפרק, וחמאס דורש את "סיום המלחמה", שאסור להסכים לו, כתנאי לעסקה.
- העימות מול חיזבאללה נמשך תוך נזקים כבדים בשני הצדדים. הוא עלול להתרחב לעימות כולל במידה וישראל תיאלץ לפעול בכוח להרחקת חזבאללה מהגבול, אם ייכשל הניסיון להגיע להסכמה מדינית על יישום החלטה 1701.
"היום שאחרי"
מול התנאים הללו ועל מנת להשיג את מטרותיה, חייבת הייתה ישראל כבר מהיום הראשון לדון על מתווה "היום שאחרי" עם האמריקנים, ואיתם או דרכם עם מצרים, ירדן, האמירויות וסעודיה. השכנות הללו הן חלק מ"ציר המתונות" שגיבשה ארצות הברית אל מול "ציר הסוררות" ובו איראן, סוריה, חיזבאללה, חמאס, ג'יהאד איסלאמי וכיו"ב, בגיבוי של רוסיה. אימרה רומית עתיקה קובעת: "אם אינך יודע לאיזה נמל אתה חותר להגיע, שום רוח לא תביא אותך לשם". זה נכון לגבי ממשלת ישראל בימים האלה.
מה ישראל רוצה?
ישראל, בצדק, איננה מוכנה שחמאס ימשיך לשלוט בעזה ולהוות איום על אזרחיה. היא חותרת לסיכול יכולותיו הצבאיות והשלטוניות, והחלפתו בגורם אחר. מאידך, ישראל איננה מתכוונת (למעט בן גביר/סמוטריץ') להישאר דרך קבע כשליט אזרחי בעזה ולקבל תחת אחריותה 2.2 מיליוני פלסטינים, על המשמעויות הכרוכות בכך. הפלסטינים אינם זזים לשום מקום. ומי שמאמין שניתן ב-2024 להניע "הגירה מרצון" של מיליוני עזתים, לשון נקייה ל"טרנספר", חולם בהקיץ.
"המתווה הנכון"
מי כן יכול לקחת אחריות? אף שליט ערבי, גם מהידידותיים לישראל, לא יסכים לעשות זאת באופן קבוע. הפתרון הסביר ביותר הוא: כוח בין-ערבי, מהמדינות שיש להן הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל, וכן סעודיה. למשל, כוח בהובלה מצרית ובגיבוי ארצות הברית והליגה הערבית. הכוח מקבל מישראל את השליטה ברצועה עם סיום מיטוט יכולות השלטון של חמאס, לפרק זמן מוגבל של בין חצי שנה לשנה, עם אפשרות הארכה. במהלך חודשים אלו יפעל הכוח בהדרגה להחזרת הרצועה אל שליטה וניהול אזרחיים של "רשות פלסטינית מחוזקת". הכוח יכול להמשיך לפעול לצד הרשות לפרק זמן נוסף, שיאפשר פירוק שיירי היכולת המבצעית של חמאס, בעיקר הרקטות ואמצעי הלחימה.
בכפוף לצרכי הביטחון של ישראל: פרימטר, חופש פעולה סיכולי, פיקוח ביטחוני נגד כניסת אמצעי לחימה וכיו״ב, יכולות מדינות ה"ציר המתון", בעיקר סעודיה והאמירויות, להיות הגורם המממן של פרוייקטי שיקום ותשתיות בעזה. ביניהם: תחנת כוח, מים מותפלים ונמל מפוקח ביטחונית על אי תשתיות מלאכותי.
עוד על המתווה
זהו מתווה הפתרון הסביר, כמעט היחידי. מי שינסה לסכל אותו יהיה אחראי לתקיעתה של ישראל לשנים ארוכות בבוץ העזתי, מצב שיהיה עתיר נזקים ומדמם. או לחילופין, לחזרתו לשלטון של החמאס או לכאוס מסוכן בשליטת כנופיות חמולתיות. הפתרון יכול להבשיל בווריאציות מסוימות לגבי פרט כזה או אחר, כתוצאה ממשא ומתן ותיאום נדרשים. ברור שהרשות הפלסטינית חייבת לבצע זינוק ממשי ביכולת ורצון הפעולה, ברור גם שמנגנון השלטון יכיל עזתים רבים, ביניהם גם טכנוקרטים עם רקע איסלמיסטי, אולם כאלה שלא נטלו כל חלק בפעילות טרור. זה איננו פתרון אידיאלי. אולם פתרון אידיאלי איננו בנמצא. יש לבחור בחלופה מעשית שמוחקת את החמאס כגוף טרור עם יכולות צבאיות על גבולנו, ובמבחן הזה המתווה הזה יכול לעמוד.
המתווה הזה נהנה מגיבוי אמריקני ברור, ובשבועות הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר הייתה פתיחות רבה של גורמים בבירות הידידותיות באזור לשקול אותו. הניסיון הבוטה של ראש ממשלת ישראל לחמוק מהכיוון הזה, ולהימנע לאורך שלושה חודשים, מכל דיון שהוא על "היום שאחרי" מטיל צל כבד על כשירותו להוביל אומה במלחמה. ממנו הרי שמענו: "חיי אומה אינם מסע הישרדות אישי של ראש הממשלה". האומנם?
למה אמריקה?
ישראל היא ריבון. ובעניינים חיוניים לעתידנו וביטחוננו נכריע בעצמנו. גם הטובה בידידותנו, המוכיחה זאת במעשים בימים האלה ממש, איננה יכולה להכריח אותנו לפעול נגד האינטרס שלנו. אולם החלטותינו ראוי שתהיינה מחוברות היטב לקרקע המציאות. גם ארצות הברית היא ריבון, במקרה גם החזק והחשוב בעולם. כשם שאנו דורשים ממנה לכבד את ריבונותנו, ראוי שנכבד את ריבונותה. גם לארצות הברית יש אינטרסים חיוניים, כולל באזור הזה. להתעלמות מתריסה וקנטרנית מהם יש מחיר.
ישראל נשענת על ארצות הברית בתחומים רבים ונהנית מתמיכתה על רקע מה שמוגדר כ"ערכים משותפים". היא עומדת היום לצידנו ברכבת אווירית וימית שלא נראתה מאז 1973. היא מממנת ב-14 מיליארד דולרים חימושים וחלקי חילוף למערכות הנשק האמריקניות שאיתן אנו נלחמים. היא שמרתיעה כרגע את חיזבאללה ואיראן ופועלת למניעת התרחבות המלחמה. היא פורשת לישראל רשת ביטחון במועצת הביטחון והגנה בפני הבאת מנהיגי ישראל לבית הדין הבין-לאומי בהאג. ארצות הברית מעמידה בפני הנהגת ישראל מראה ובה תמונה מורכבת הדורשת תיאום ושיתוף פעולה מול אויבים משותפים. התעלמות מההצעה הזאת, התפורה בקשב רב למידותינו, מהווה חוסר אחריות בקנה מידה היסטורי.
מבוי סתום?
המתווה שתואר לעיל, משחמקה ישראל מלהירתם אליו מיד לאחר ה-7 באוקטובר, מתרחק והולך מאיתנו באחריות ישראל, משלוש סיבות:
- נתניהו איננו מסוגל לפעול בכיוון הזה, כל עוד הוא נסחט על ידי בן גביר וסמוטריץ', שבלעדיהם אין לו ממשלה.
- נתניהו איננו רוצה לפעול בכיוון הזה משום שהמתווה מאפשר לסיים את "השלב העצים" בלחימה תוך כחודש, ובכך להציב אותו בפני הציבור, הדורש דין וחשבון. הדברים שהטיח בזמנו באולמרט - "יש חשש מוצדק, שהחלטותיך מקורן באינטרס האישי ולא באינטרס של המדינה", מכים בו היום.
- במסגרת המתווה, המנהיגים הערבים חייבים לפעול מיד בהתחלה. הם אלה שצריכים לקבל החלטות, לגייס ולבנות את הכוח ובמקביל לרסן את ההפגנות ברחובותיהם, כנגדו. הם אמורים לפעול בעוד הצד הישראלי יכול לכל היותר להבטיח, בתיאום עם ארצות הברית, לחדש בבוא העת את התהליך המדיני לכיוון "שתי המדינות". לגבי נתניהו, גם אילו הבטיח משהו ברוח זו, אין אדם אחד בבית הלבן או בבירה מבירות האזור, שמאמין לו.
אז מה הפתרון?
המסקנה הכואבת היא שהמתווה הסביר היחידי העונה על האינטרס הישראלי, האמריקני, והאזורי של "ציר המתונות", איננו יכול להתקיים בכפיפה אחת עם נתניהו כראש ממשלת ישראל ועם בן גביר וסמוטריץ' כשרים.
ויצויין כאן לרקורד שהקפטן של הטיטניק, שכשל ב-7 באוקטובר, מספר לנו שהוא זה שיציל אותנו ממדינה פלסטינית, ובהזדמנות הזאת את אירופה והציוויליזציה המערבית מהאיסלמו-נאציזם החדש. והרי זה האיש שחיבק את אוסלו לפני כמעט 30 שנה, "מצא חבר", והעביר לו את חברון. הוא גם זה שלפני כארבע שנים חיבק את "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ שבבסיסה "שתי מדינות", אחת מהן פלסטינית. הוא ימנע מדינה פלסטינית כפי שמנע מאיראן מלהפוך לגרעינית וכפי שמוטט את החמאס ב-15 השנים האחרונות.
המשך שלטונה של ממשלה זו יוביל בהכרח להחמצת ההזדמנות לאמץ את המתווה האפשרי היחידי, ולנחיתה אל אחת מהשתיים: "ירידה (מבישה) מהעץ" מבלי שהושגו מטרות המלחמה בעזה, עם סיכון מוגבר להתלקחות בצפון, ובחיכוך מסוכן עם ארצות הברית, תוך הטלת האשמה למצב הביש על צה"ל וגורמי הביטחון מחד ועל הנשיא ביידן מאידך. ולחילופין, חלילה, הימור פרוע בדמות ניסיון לגרור את ארצות הברית בניגוד לרצונה, אל עימות אזורי מול איראן.
אסור לתת לאף אחת מהן לקרות. זה בנפשנו. עברנו ב-7 באוקטובר אירוע נורא. טובי בנינו ובנותינו לוחמים באומץ ובנחישות כמעט 90 יום והדרך עוד ארוכה, משפחת השכול גדלה בכאב שאין לו קץ והחטופים עדיין שם. המציאות דופקת על הדלת ודורשת תשובה: לאן פנינו? צריך להחליט. לא ייתכן שמי שנושא בעיקר האחריות לתהום שאליה הופלנו יהיה גם מי שינווט את דרכנו מן התהום אל נופים מוארי שמש. זה הזמן לבחירות חדשות. העם ורק העם יוכל להכריע מי הם אלה שבידם יופקד ההגה ומה תהיה הדרך הנבחרת להשגת מטרות המלחמה, לייצובה מחדש של ישראל, שחזרו אליה הביטחון והביטחון העצמי, האמון בהנהגה ובדרך לתיקון, דרך שלא תהיה קצרה או קלה, אך סופה הוא איתחול מחדש של כל מה שהיה כאן כל כך טוב, מואר ומבורך. כן יהי רצון.
>>> אהוד ברק הוא ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל, כיהן גם כשר הביטחון, כשר החוץ וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל