אומרים שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, כלומר - בסופו של דבר אנחנו זוכרים אירועים גדולים ולומדים עליהם לא בהכרח על פי מה שבאמת התרחש בהם, אלא בעיקר על פי נקודת מבט ספציפית אחת. זהו משפט יפה, אבל הוא לא תמיד נכון: אם תשאלו היום את הרוסים (לפחות חלק מהם), אז הניסיון לכבוש את אוקראינה הוא בסך הכול "מבצע צבאי מיוחד שנועד לפגוע בנאצים האוקראינים". ברור גם שעבור חלק גדול מהעולם, מה שקורה בחודשיים האחרונים בעזה הוא "פעולה של תוקפנות ישראלית", ואם מרחיקים למחוזות מטורללים ואנטישמיים אז אפילו ג'נוסייד (רצח עם) בפלסטינים.
כבר הבנו מזמן שהקרבות הגדולים מתרחשים לא רק בשטח, אלא גם בתודעה של הציבור – בין אם מדובר באויב, בדעת הקהל בחו"ל או אפילו מול הציבור הישראלי. זוכרים את תמונת הניצחון שכל כך חיפשו כאן במלחמת לבנון השנייה, זאת שלא מעט חיילים שילמו בחייהם כדי להשיג? בסוף לא הייתה תמונה כזו. מה לעשות, כבר אי אפשר לשלוט בתקשורת, ואף אחד לא מחכה ללשכת העיתונות הממשלתית כדי לפרסם תמונות: לא נראה כאן משהו כמו הצנחנים בכותל, או הרב גורן עם השופר בהר הבית, לא דגל הדיו באילת ולא נעליים נטושות של חיילים מצרים בסיני. את זה כבר הבינו בממשלה, אז נותר דבר אחר שלכאורה אפשר לשלוט בו – איך יקראו למלחמה הזו.
די ברור מדוע השם חשוב – כמו ההבדל בין "מלחמת העצמאות" לבין "נכבה". שמות הם לא ניטרליים, והם מספרים את הסיפור בקצרה. אם תשאלו מצרי או סורי, הוא בכלל לא מכיר את "מלחמת ששת הימים", שמכילה בשמה את המהירות המדהימה שבה ישראל הביסה את שכנותיה, אלא את "מלחמת 1967" עם השם הניטרלי יותר. גם 20 שנה אחרי, אצלנו מדברים עדיין על "האינתיפאדה הראשונה" ו"האינתיפאדה השנייה" (ולפעמים אפילו "אינתיפאדת אל-אקצא") – שמות שהפלסטינים נתנו לאירועים, מה שמוכיח שלפעמים דווקא האויב שולט בשם. כדי שזה לא יקרה, בישראל ממהרים כבר לקבוע שם חדש, וזו כמובן טעות: לא טעות נוראה, לא טעות שמתקרבת לכמה מהטעויות שהביאו אותנו למצב הזה, אבל בהחלט טעות.
קודם כל, קצת מוזר לקבוע שם למלחמה שעוד לא הסתיימה. בקיץ 1982 יצאנו למבצע של"ג, במה שהתגלגל למלחמה, שאמורה הייתה לשאת את השם "שלום הגליל". די מהר "שלום הגליל" פינה את מקומו ל"מלחמת לבנון". זה ההבדל בין המטרה המוצהרת ("שלום הגליל") לבין התוצאה.
לקבוע היום שם רשמי, כאשר אנחנו לא באמת יודעים מה עומד לקרות כאן בחודשים הקרובים, כאשר יש המון תסריטים לתקופה הזו, זו ממש התגרות בגורל. בניגוד למלחמת יום הכיפורים, שנמשכה פחות משלושה שבועות ואפשר היה להדביק אותה לתקופה, המלחמה הזו כבר הספיקה לעבור בכמה תאריכים סמליים בלוח השנה העברי, וכרגע היא קרובה יותר ל"מלחמת תשפ"ד", מאשר לכל ציון סמלי של תאריך פתיחת המלחמה. בכל מקרה, שם שמציין את אורך המלחמה הוא מוצלח רק כאשר העסק נגמר מהר, כמו ב-1967, וכאן לא נראה שזה המקרה. ומה עם המיקום הגיאוגרפי? לכאורה "מלחמת עזה" הוא שם שאמור היה לסגור את הפינה הזו, אבל מי יודע, זו עוד עלולה להיות "מלחמת לבנון השלישית" או אפילו "מלחמת ארבע החזיתות" (בכפוף להתפתחויות עם סוריה ותימן).
בנוסף, מספרים לנו שחייבים מהר שם רשמי עבור הכיתוב על מצבות הנופלים. האם זה אומר שאת הכתובת על הקברים של מאות חללי צה"ל ישנו רטרואקטיבית? כי אם כן - אז אפשר לעשות את זה גם בסוף המלחמה, ואם לא – אז אולי זה לא כל כך דחוף.
גם אחרי שהמלחמה הזו תסתיים, ואנחנו כל כך מקווים שזה יקרה מהר ובעיקר עם התוצאות הרצויות בצפון ובדרום, כל החלטה של ועדה אמורה להתקבל כאן בהסתייגות. בסופו של דבר, עם כל הכבוד להחלטות הרשמיות, ישנם דברים שרק הציבור יחליט עליהם. כשהחליטו באופן רשמי על השם "מלחמת לבנון השנייה", זה קרה אחרי שהוא כבר היה בשימוש נרחב בשפה. ככה זה עובד – מבצעים צבאיים זוכים לשמות הרשמיים שלהם – "דין וחשבון", "עופרת יצוקה", "צוק איתן", "שומר החומות" וכו', אבל כשמדובר במלחמה הסיפור אחר לגמרי.
בעוד שנים רבות ידברו על "השבת השחורה" של שבעה באוקטובר, על מבצע "חרבות ברזל", על הגבורה של הלוחמים והאזרחים, על המציאות הקשה של היישובים הסמוכים לגבול, אבל איך יקראו לכל מה שקרה, קורה ויקרה כאן? אין לי מושג. האמת – זה גם לא ממש משנה. עוד יהיה מספיק זמן לריב על השם, עוד יהיה מספיק זמן לחקור ולהפנים את מה שקורה כאן, בינתיים את האנרגיה שלנו אנחנו צריכים לרכז למטרה אחת בלבד – ניצחון.