החדשות הטובות הן שישראל, גם אם באיחור אופייני ובעקבות לחץ אמריקני, החלה לדון לעומק בשאלת "היום שאחרי" בעזה. הדבר מחייב פיתוח אסטרטגיה לטווח הארוך, ומעבר למיקוד הצר במערכה הצבאית. החדשות הרעות הן שבמסגרת השיח מועלים רעיונות שמידת ישימותם נמוכה, ובחלקם משקפים את הלך החשיבה ששרר בישראל ערב ה-7 באוקטובר או נהגים ע"י גורמים שקידמו את דוקטרינת "ההסדרה הכלכלית" וממשיכים כיום להשפיע על עיצוב "היום שאחרי".
הניסיון המסתמן לאתר הנהגה מקומית בעזה שתהיה אמונה על הסוגיות האזרחיות נכונה ביסודה, אך רוב ההצעות שמועלות בנושא מגלמות אתגר לישראל. בהקשר הזה מועלה הרעיון לאתר חמולות חמושות שימלאו את מקום חמאס באכיפת הסדר הציבורי. מדובר בשחזור תקדימים כושלים שבהם ניסתה ישראל לכונן מוקדי כוח מקומיים, בפרט על בסיס שבטי-חמולתי, במקום כתובת פלסטינית מרכזית. הביטוי הבולט ביותר לכך היה "אגודות הכפרים" שהוקמו בשטחים ביוזמת אריאל שרון בסוף שנות ה-70 וראשית שנות ה-80 וזכו לניכור מצד הציבור הפלסטיני עד שדעכו.
גורל דומה עשוי למצוא גם את החמולות שיוכתרו וייתמכו ע"י ישראל, אך סביר כי יספגו יחס קשה מצד הציבור העזתי ואולי אף פגיעות מצד חמאס, לרבות לאחר שיפסיק לשמש גורם ממשלי ברצועה. בתרחיש רע עוד יותר, יהפכו אותן חמולות מקומיות למיליציות שישלטו על עזה בדומה לדגם הכאוטי המוכר מלוב, סומליה וסוריה. במקרה הזה ישראל עלולה להתגעגע למציאות של שלטון מרכזי אחד, גם אם לא ידידותי, במקום מציאות של "פוודא" פרועה שתשכון בגבולותיה.
רעיון אחר שישימותו מוטלת בספק היא ביסוס הממשל המקומי העזתי על "הוועדות האזרחיות", גוף המייצג לכאורה את הרשות בעזה כיום, אולם בפועל נטול השפעה, ובוודאי שאין בכוחו לשאת במשימת השליטה על 2.2 מיליון איש שחיים באזור הרוס כמעט לחלוטין. הדבר גם מחדד את סימן השאלה הכבד לגבי רעיון חזרת הרשות בתצורה הנוכחית לעזה. כל זאת, כאשר היא סובלת מדימוי ציבורי ירוד בעיקר נוכח השחיתות והדיכוי הפוליטי הפושים בה, ותצטרך למשול בציבור עזתי שחונך משך עשור וחצי לראות באבו מאזן משתף פעולה רופס שאחראי למצוקות ברצועה.
החלופה שיש לשקול: כינון ממשל אזרחי פלסטיני מקומי אחר
החלופה שאותה צריכה לשקול ישראל היא כינון של ממשל אזרחי פלסטיני מקומי אחר בעזה: מצד אחד בעל מרכז אחד, כלומר לא הסתמכות על גורמי כוח מקומיים, חלקם מפוקפקים; ומהצד האחר לא להישען על ההנחה ולפיה הרשות יכולה לשוב כבר עתה לעזה. מדובר בממשל מרכזי שיתקיים בכל הרצועה ותחתיו יפעלו מוקדי כוח מחוזיים, שיהיו כולם מבוססים על גורמים שלא מזוהים עם חמאס כגון ראשי עיריות, חמולות, איגודים מקצועיים ואוניברסיטאות, וכן אנשי עסקים ובכירים בפת"ח. אלה יספקו את השירותים האזרחיים בעזה ויאכפו סדר ציבורי, בעוד ישראל תהיה אמונה על המרחב הביטחוני, לרבות מיגור האיומים הביטחוניים שימשיכו להתקיים.
מומלץ שאותה הישות תקיים זיקה לממשל ברמאללה ואף תוגדר חלק ממנו לאחר שזה יעבור שינוי מעמיק, ובמוקדו טיהור משחיתות ומהסתה. חיוני שישראל תקפיד על שני תנאים במהלך כינון אותה הישות: הענקת דריסת רגל רק לגורמים הנתפסים חיוביים ואמינים (בפרט איחוד האמירויות, סעודיה, מצרים ובחריין) ובלימת כאלה שהוכחו כמזיקים (קטר); ובכל תרחיש - קיום משטר קבוע שאינו פלסטיני בגבול שבין עזה למצרים - בינ"ל, ישראלי או שניהם יחד.
דיון "היום שאחרי" מחייב עשייה כבר עתה, בעיקר בכל הנוגע לרקימת הקשרים עם הגורמים המקומיים הרלוונטיים ולגיוס תמיכה חיצונית למהלך. עם זאת, הדיון חייב להיות נקי משרידי הקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר, ובמוקדה ההנחה כי כלכלה עשויה לספק יציבות אסטרטגית. לשיקום האזרחי הרחב בעזה יהיה חייב להתלוות גם מאמץ לשינוי תודעתי בקרב הפלסטינים, ובמיוחד במקומות שבהן נוצרים רעיונות ובראשם מערכת החינוך, המדיה והממסד הדתי.
ישראל לבדה לא תוכל לממש יעד שכזה. הוא יצריך גם לחץ חיצוני, לרבות התניית הסיוע הבינ"ל בשינויים בתחום התודעה, ובעיקר דחף פנים-פלסטיני שילווה בחשבון נפש לגבי העבר ובשינוי דיוקנה של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית. מגמות אלה שלא קיימות כרגע, ונותר לקוות כי יתפתחו עם תום המלחמה, כאשר הפלסטינים יעכלו את השלכות העימות הקשה ביותר שחוו מאז ומעולם.
>>>ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב