לאחר 16 שנים של מדיניות הכלה והרתעה, נראה כי הטבח הברברי שביצע חמאס ב-7 באוקטובר הביא את מדינת ישראל למסקנה כי אסור שעל גבולותיה יתבסס ארגון טרור שפועל להשמדתה. במקום אסטרטגיית ההכלה וההרתעה מול חמאס, הכשל הטקטי והמחדל המודיעיני של צה"ל בוודאי עשוי להוביל למפנה אסטרטגי בתפיסת הביטחון של ישראל - לא רק מול הסניף הפלסטיני ארגון האחים המוסלמים ברצועת עזה, אלא גם מול הפרוקסי האיראני בלבנון, חיזבאללה, שבארסנל שלו ישנם יותר מ-150 אלף טילים בעלי יכולת דיוק והרס רבים יותר משל אלו של חמאס.
אולם בעוד ה-7 באוקטובר 2023 בוודאי ייזכר כנקודת המפנה האסטרטגית בהיבט הביטחוני-צבאי, על מדינת ישראל לבצע שינוי אסטרטגי חשוב לא פחות בהיבט הכלכלי-חברתי, שינוי שבוודאי ישפיע לא רק על הביטחון הצבאי של מדינת היהודים אלא גם על ביטחונה הכלכלי-חברתי. כך, בעוד המושג "עבודה עברית" כמעט וחלף לו מן העולם, מקבלי ההחלטות בירושלים צריכים לפעול בכדי אחת ולתמיד להתנתק מהתלות בכוח העבודה הפלסטיני, שלא פעם היווה סיכון ביטחוני לאזרחי ישראל.
עד לפרוץ המלחמה בעזה הועסקו בישראל כ-150 אלף פועלים פלסטינים (נכון לשנת 2022 אחד מכל חמישה פלסטינים מהגדה המערבית עבד בישראל), כאשר יותר ממחציתם בענף הבנייה. אין שום סיבה שמדינת ישראל לא תכשיר צעירים יוצאי צבא לעבודה בבניין כפרויקט לאומי, ותבטיח להם הטבות מרחיקות לכת בכדי להפסיק את התלות באותם פועלים פלסטינים, שהמציאות כבר הוכיחה בעבר כי הם מהווים סיכון ביטחוני רב. עד אז, על מדינת ישראל לייבא פועלים זרים, שאומנם עלות העסקתם גבוהה יותר משל הפועלים שבאים משטחי הרשות הפלסטינית (כמעט פי 2), אולם התפוקה ואיכות העבודה שלהם כפולה משל הפלסטינים. יתרה מזאת, מלבד משוואת עלות מול תועלת, יבוא עובדים זרים והתנתקות מכוח העבודה הפלסטיני, בוודאי יחזק משמעותית את הביטחון האישי של אזרחי ישראל, אותו לא ניתן למדוד בכסף.
נראה שהפתרון לסוגיית העובדים הזרים מקורו באחת מידידותיה הקרובות ביותר של מדינת ישראל, אשר ללא ספק תהיה המדינה הדומיננטית יותר בעתיד הנראה לעין: הודו. כמדינה המאוכלסת ביותר בעולם, שעודף כוח העבודה המיומן שלה כבר מזמן הפך ליתרון לאומי, העובדים ההודים הפכו למוצר המועדף על מדינות המזרח התיכון בשל נטייתם התרבותית שלא לכפות את תרבותם על הסביבה, נימוסיהם, היעדר שאיפותיהם הפוליטיות וסיכוייהם הפחותים לאיים על ביטחון המקומיים. עליית מחירי הנפט בשנת 1973 וזרימת ההון למדינות ערב הגדילו את הצורך ביבוא עובדים מיומנים לפרויקטים עצומים בתחום התשתיות במדינות המפרץ, והפועלים ההודים הפכו לחלק בלתי נפרד מהנופים העירוניים של דובאי, ג׳דה ודוחא, כאשר עד לשנות ה-80 של המאה העשרים, 40% מזרם העובדים לאזור נמנה עם עובדי הצווארון הכחול.
באותה תקופה, כאשר מספר ההודים באזור האמיר משנה לשנה, סירבה ניו-דלהי לכונן יחסים דיפלומטיים עם ירושלים ואחזה במדיניות חוץ ארוכת-שנים התומכת בפלסטינים. אולם עם כינון היחסים הרשמיים בינואר 1992, התהדקו היחסים בין שתי המדינות והתעמקו בעיקר בסוגיה הביטחונית, עד אשר הפכה ישראל לספקית הנשק השלישית בגודלה להודו אחרי רוסיה וצרפת. יחסים אלו עברו תפנית משמעותית עם עלייתו לשלטון של נרנדרה מודי במאי 2014 ובין שינויים אלו ניתן למנות את התרחבותם של תחומי שיתוף הפעולה בתחומי החקלאות, המים, מדע וטכנולוגיה, תיירות ותרבות.
בהקשר של הבאת כוח עבודה מיומן מהודו, עוד בראשית 2023, החלו שיחות ראשוניות להבאתם של פועלים הודים לעבודה בתחום החקלאות והבנייה. שר הכלכלה, ניר ברקת הצהיר על קידום תוכנית כזו בחודש אפריל, עת פגש את מקבילו ההודי, פיוש גויאל. "המהלך יקל על המעסיקים הישראלים שחסרים ידיים עובדות ויאפשר להאיץ פרויקטים בענף הבנייה שלאורך זמן יסייעו בהורדת יוקר המחיה", אמר ברקת. על אף הרצון משני הצדדים, חתימת ההסכם התעכבה זה חודשים רבים בשל מאבקי סמכויות ואגו בין משרד הכלכלה למשרדי ממשלה אחרים. מהלכים מסוג זה קידמה גם ממשלת בנט, אך אלו טרם הבשילו.
על אף האזהרות כי אי העסקת פועלים פלסטינים עשוי להביא להיווצרות סיר לחץ ברשות הפלסטינית, בהתבסס על התפיסה השגויה כי "ככל שלפלסטינים יהיה טוב כלכלית, יהיו להם פחות תמריצים לבצע פיגועי טרור", טענה שכבר הוכחה כמנותקת מהמציאות לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, על מדינת ישראל להתנתק כלכלית מהפלסטינים. בכדי למלא את החסר בשלב הראשון, על מקבלי ההחלטות בירושלים להפנים כי הודו היא אבן יסוד בדרך למימוש הפסקת התלות בפלסטינים ולחזרה הדרגתית של עבודה עברית. מערכת היחסים בין הודו לישראל התקדמה משמעותית בעשור האחרון והוכיחה את עמידותה גם בעתות משבר של מגפה עולמית ומלחמה קיומית. לצד דעת קהל אוהדת בשני הצדדים, אין ספק שהבשילו התנאים להפיכתה של ישראל ליעד נוסף במפת מהגרי העובדה ההודים, כזו שבשונה ממדינות המפרץ גם תדאג לזכויות האדם שלהם, ויפה שעה אחת קודם.
>>> ד"ר אושרית בירודקר היא מומחית למדיניות החוץ והביטחון של הודו, וחוקרת בכירה במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS), יזמית ויועצת לחברות טכנולוגיה
>>> ד"ר אורי ורטמן הוא עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS) ועמית מחקר באוניברסיטת דרום ווילס בבריטניה. לאחרונה יצא לאור ספרו Israel: National Security and Securitization Springer (2023)