לעיתים קרובות עלינו לקבל החלטות בתנאים שכוללים אי-ודאות. כשמדובר בפעולות לחימה, הדבר נכון שבעתיים. אם אתה, למשל, קצין בדרג בינוני בשטח בימים אלה, אתה צריך לקבל החלטות על הפעלת חיפוי אווירי ועל הפעלת הכוח שלך, מתוך אי ודאות עמוקה – לפחות לעתים קרובות – לגבי כמעט כל שיקול אפשרי: זהות ומיקום המטרה, כוונות מטרות התקיפה שלך, המיקום והמספר של חפים מפשע שייפגעו כ"נזק אגבי" (וגם לגבי מי מהנפגעים האפשריים אכן חף מפשע), מידת החשיבות של חיסול המטרה, ההסתברות של טעות בהפעלת הכוח, ועוד. גם אם את קצינת מודיעין, למשל, שמעבירה מידע על מטרות או עוזרת ב"סגירת מעגלים" בין כוחות בשטח לסיוע אווירי ובזיהוי מטרות, את נאלצת לקבל החלטות בתנאי אי-ודאות קשים. לאי-ודאות כזו אסור שיהיה אפקט משתק – גם בהינתן מצב של אי-ודאות, אין ברירה אלא לקבל החלטות (וגם להימנע מלקבל החלטה יהיה בדרך כלל, ודאי בהקשר של לחימה ובלחץ זמן, סוג של קבלת החלטה, ולעיתים קרובות לא הסוג המיטבי).
השאלה היא, אם כן, לא אם לקבל החלטות בתנאי אי-ודאות, אלא כיצד לעשות זאת. אחד האלמנטים הטרגיים שבקבלת החלטות של חיים ומוות בסיטואציות של לחימה היא שחלק מהדרכים שמועילות ביותר לטיפול באי-ודאות בתנאים רגילים אינן חלות עוד. כך, למשל, במקרים רבים ראוי "לטעות לצד הבטוח יותר". אם, למשל, את רופאה שצריכה להחליט אם לערוך לפציינט שלך ניתוח להוצאת התוספתן (עם מידה של אי-ודאות לגבי השאלה אם התוספתן שלו מודלק), את לא אמורה לבחור בקו הפעולה שנראה לך הכי סביר שהוא הנכון, אלא להטות מעט את החלטתך לכיוון הבטוח יותר – אם תחליטי על ניתוח ויתגלה שלא הייתה דלקת בתוספתן, ייגרם לפציינט שלך נזק, אבל די מועט. לעומת זאת, אם תחליטי לא לערוך ניתוח ויתגלה שטעית משום שהתוספתן מודלק, הפציינט שלך יהיה בסכנת חיים. מכיוון שאין סימטריה בין חומרת הטעויות כאן, מוצדק שתיטי לכיוון הטעות הבטוחה יותר.
אחת הטרגדיות שבסיטואציות מלחמתיות בכלל, ובזו שרלוונטית לנו היום בפרט, היא שאין צד בטוח יותר. בתנאים שבהם האויב לא מהסס לתקוף אזרחים ללא כל עכבות, ושבהם גם כל תקיפה של ישראל כרוכה בקרבנות חפים מפשע רבים מכפי שאפשר לסבול, המחיר של כל טעות שלך – לכל צד – יימדד בחיי אדם חפים מפשע. אין צד בטוח יותר שאתה יכול לכוון לטעות לכיוונו. נדרשת אסטרטגיה אחרת לקבלת ההחלטות.
אני מציע את השיקול הבא, שמסתמך גם הוא על א-סימטריה בין הטעויות האפשריות, אבל על א-סימטריה שונה:
איזו טעות סבירה יותר? אם את, למשל, עובדת במערכת שאת יודעת שנוטה יותר לטעות לכיוון הססנות בשימוש בכוח, את אמורה "לתקן" זאת, ולקבל החלטות בתנאי אי-ודאות באופן שימשוך את המערכת לשימוש תקיף יותר בכוח. אם אתה עובד במערכת שנוטה לשימוש יתר בכוח, לזהירות-חסר בחיים של חפים מפשע בצד השני של הגדר, האופן שבו אתה אמור לקבל החלטות בתנאי אי-ודאות אמור לשקף זאת, ולמשוך את המערכת לכיוון זהיר (ומוסרי) יותר. האופן שבו את/ה מקבל החלטות בתנאי אי-ודאות אמור לקחת בחשבון את השאלה "לאיזה כיוון סביר יותר שהמערכת שאני חלק ממנה טועה?", ולמשוך בכיוון ההפוך.
ובכן – לאיזה כיוון סביר יותר שהמערכת הישראלית עכשיו טועה? זהירות-יתר או זהירות-חסר בחייהם של חפים מפשע בעזה? לאור הזעם האדיר (והמוצדק לחלוטין) בציבור על ארועי ה-7 באוקטובר ועל מה שבא בעקבותם; לאור סקרים שמראים שחלקים אדירים מהציבור (היהודי) בישראל חושבים שאין לתת משקל לזכויותיהם ורווחתם של החפים מפשע בעזה בקבלת ההחלטות עכשיו; לאור פנטזיות ג'נוסיידליות שמובעות על-ידי מי שנמצאים בממשלה או בקצונה הבכירה בצבא; לאור אמירות ראש הממשלה על "זכור את אשר עשה לך עמלק" (הזיה ג'נוסיידלית בזכות עצמה); לאור כל אלה, אם היית צריכה להמר באיזה כיוון טועה המערכת, מה היה הימור סביר כאן?
לא תהיה לך ברירה, את/ה תצטרך/י להמשיך לקבל החלטות בתנאי אי-ודאות. תצטרך/י לעשות כמיטב יכולתך, גם בנסיבות קשות מאוד. איני מקנא בך. אבל בפעם הבאה ששיקול הדעת שלך יכול לעשות הבדל, למשל לעניין מידת הפגיעה בחפים מפשע, הוסף/הוסיפי למערך השיקולים גם את השיקול הזה. המערכת טועה, כמעט בוודאות, בכיוון של מתן משקל-חסר לחייהם של חפים מפשע בעזה. השיקול הזה אמור להשפיע – לעיתים באופן מכריע – על האופן שבו את/ה מפעיל/ה את שיקול דעתך שלך.
>>> דוד אנוך הוא פרופסור למשפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת אוקספורד