הרבה מאד עניינים השתבשו והשתנו כאן מאז ה-7 באוקטובר; שגרת החיים של אלפים התהפכה מן הקצה אל הקצה: החיים של אנשים רבים, תינוקות, ילדים, נשים, גברים, אזרחים וחיילים הסתיימו מוקדם מדי, בדרך אכזרית, לא אנושית, בלתי נתפסת. החטופים, שחוסר הודאות בעניינם מטריף את הדעת. הדאגה לחיילי הסדיר והמילואים. האכזבה והתסכול ממשבר האמון המוחלט בין האזרחים לבין הממשלה, שלא היתה שם ועודנה חסרה, לסייע כנדרש, למי שבתיהם נחרבו ועסקיהם נהרסו ועולמם חרב.
בד בבד, ההתגייסות האזרחית המיידית לצה"ל, ההתנדבות לסייע למפונים בקורת גג בבגד, במזון, במימון הצרכים המידיים היא תופעה מדהימה. האזרחים נכנסו לואקום שהותירו משרדי הממשלה.
אזרחים מן השורה, אלמונים לחלוטין, הפכו בין לילה, בעל-כורחם, לשגרירים של עניינם: בני משפחות החטופים והשבויים נוסעים מקצה העולם ועד קצהו, נפגשים עם נשיאים וראשי ממשלות ויושבי ראש של פרלמנטים, עם ראשי אירגונים בינלאומיים ועם מובילי דיעה, מתראיינים לכל כלי תקשורת, בכל שפה, בכל מדינה, כדי להציף את הסוגיה האנושית הקשה כל כך: הצורך המיידי לשחרר מיד את כל החטופים והשבויים, להחזיר הביתה את התינוקות והילדים, הנשים, הקשישים, החיילים, את כולם, מיד.
לפתע פתאום, אנשים שמעולם לא עסקו בענייני דיפלומטיה, מנהלים משאים ומתנים עם שועי עולם, עם מנהיגים, כאילו היו בעצמם ראשי מדינות. אין עוד חומות או גדרות או קירות שלא נחדרו ולא נעקפו. כל מנוף לחץ אפשרי מופעל ע'י מי שרק דבר אחד בוער בהם והם חייבים לממשו לפני כל עניין אחר: החזרת החטופים. זהו מפעל דיפלומטי אדיר ועוצמתי שיכול לכל אתגר בין-לאומי, והלואי שיוכל גם למכשול הקשה והאכזרי מכולם: לבו ומצפונו של יחיא סינואר. הלב יוצא אליהם.