ברגע הנוכחי - לאחר שספגנו אסון בלתי נתפס בממדיו ובמשמעויותיו, וערב יציאה למבצע מלחמתי-יבשתי מקיף שהדור הנוכחי של חיילים טרם חווה – מתבקשת התבוננות עקרונית על "המצב".

השריר הישראלי מתוח עד הקצה: כ-5% מכלל הישראלים מגויסים. כל משפחה שולחת את יקיריה אל המערכה, וביניהם ארבעת בניי (צנחן, שריונר, דובדבן, ושייטת) ושני חתניי (אגוז ומטכ"ל). נותרתי הגבר היחידי במשפחה הגרעינית שאיננו עטור במדי צה"ל. וכנגד ילדיי, ארבעה סבים וסבתות שלי שכולם נספו על אדמת פולין, בשואה: שמעון, אסתר, יעקב, טובה הי"ד. זוהי התמצית של הסיפור הציוני.

אימא שלי ברחה, בשנות ה-30, מפולין לפלשתינה ונותרה יחידה בעולם מכל משפחתה המורחבת. היום, בת 104, היא נאלצת ללכת לממ"ד מעת לעת, אבל היא יודעת שיש לה שרירים אימתניים: מדינת ישראל שבצבאה משרתים נכדיה. היא מוגנת - תחת מטחי טילים - כפי שאף יהודי לא היה מוגן באלפיים שנות גלות. היא מפחדת והיא גאה.

ישראל בנתה קיר ברזל מוצק נגד אויביה במשך 75 שנים. חווינו הצלחה פנומנלית בתהליך שיבת ציון, שאין דומה לה בתולדות העמים. שבנו אל ההיסטוריה כעם, וכבשנו לנו מקום בטוח ופורח על פני האדמה. אבל, לאחרונה ניכרים בקיר סדקים משמעותיים. ראשית, בהיבט החברתי, בעשור האחרון, הקיר נסדק כאשר הוסתנו אחד נגד השני, הגבהנו חומות פנימיות ורידדנו את הסולידריות הטבעית לנו כיהודים. הקיר נסדק בשנית, בהיבט המשטרי, כאשר בשנה האחרונה התפיסה העצמית שלנו כדמוקרטיה התערערה, לראשונה בתולדות המפעל הציוני. ובשבועיים האחרונים הקיר נסדק בפעם השלישית, בהיבט הביטחוני, כאשר הבית הישראלי הפיזי נפרץ על ידי פראי אדם, ג'יהאדיסטים סונים. הסדקים הללו בקיר הברזל התחוללו כתוצאה ממעשה וממחדל של הנהגתנו הנבחרת.

מאז תחילת המפעל הציוני הייתה בינינו מחלוקת באשר לייעודו. שאלות הזהות הקולקטיבית והאופי הראוי שיש לתת למרחב הציבורי הישראלי נותרו פתוחות כל העת. תכלית המפעל הציוני עמדה וממשיכה לעמוד בלב הוויכוח הישראלי. אבל ידענו לפעול יחדיו, למרות מחלוקות העומק, מתוך שותפות של ברית גורל. ברית זו היא המסד והטפחות של קיר הברזל הישראלי. בעשור האחרון המחלוקת על הייעוד התעצמה והחלה לרועע את ברית הגורל ומכאן הסדקים שניכרים בקיר הברזל. אבל גם מתוך השפל הנורא, ממעמקי הכאב והזעזוע של השבוע הנורא בתולדותינו, חשוב להביט קדימה ולהבחין באורה המיטיב של הישראליות המתעוררת אל עצמה.  

ברית הגורל בינינו מחושלת שוב בדם ובאבק שרפה. גבורה צבאית וגבורה אזרחית שזורות זו בזו כרגע, ברחבי ישראל, בכל מקום. מתקפת חמאס הופנתה נגד יהודים באשר הם – שמאלנים מקיבוצי עוטף עזה וימנים מעיירות הנגב. ומולם חומת ההגנה של אזרחי ישראל כולם – פטריוטים מ"אחים לנשק" לצד פטריוטים מההתנחלויות. זהו מימוש עכשווי, פרשנות חדשה, לנבואת ישעיהו: "ימין ושמאל תפרוצי".

עינינו דומעות על מאות רבות של תלוליות עפר רעננות שבהן נקברים השבוע טובי בנינו ובנותינו. אבל חשוב להרים ראש ולהכיר בנחישות ולהתפעל מהעוצמה שבה החברה הישראלית מגיבה לאתגר: רילוקיישן? אלפי צעירים חזרו בטיסות חירום מכל קצוות תבל, מוכנים לסכן את חייהם למען המדינה. סרבנות? שיעורי גיוס של 120% ומעלה בכל יחידות צה"ל. השתמטות חרדית? מאות אברכים, מתנדבים בזק"א, מצלקים את נפשם במלאכת קודש. מדינת תל אביב? מסעדות מכשירות את מטבחיהן כדי שיוכלו להתנדב בשליחת אוכל לחיילים בחזית.

המתקפה הנוכחית, כשלעצמה, איננה סכנה קיומית. פירוק ברית הגורל הוא הסכנה הקיומית. הברית הזו מתחשלת עכשיו מחדש. ביטוי פוליטי לכך הוא ההיחלצות מעוררת הכבוד וההערכה של חלקים באופוזיציה לנשיאה בנטל הלאומי. על שאר חלקי האופוזיציה להצטרף מיידית. נגד כל השיקולים והחשבונות, הכעסים והאכזבות, כל חלקי העם צריכים להיות שותפים לקימום ברית הגורל ולביצור קיר הברזל.  

לא, ארצי לא שינתה את פניה. נוספו לפנים הישראליות קמטים וצלקות, אבל הרוח המפעמת בנו איתנה ומוצקה. את בניי אני שולח לצבא בלב מלא תודה על עצם האפשרות לעשות זאת. זהו מחיר הריבונות שממנה לא נהנו סביי וסבתותיי. אשרינו שזכינו.

>>> פרופ' ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)