המלחמה של ישראל בחמאס אינה רק מאבק מקומי נגד ארגון טרור רצחני. על הכף עומד למבחן ניצחון הערכים של החברות הליברליות בעולם על ארגוני טרור הרשע הפונדמנטליסטי-נאציסטי, וחוזקה של הברית המערבית-ערבית האנטי איראנית תלוי בכך, כולל מעמדה של ארה״ב. מסיבה זאת חזר והביע שר ההגנה אוסטין, כקודמיו, גיבוי מלא לצורך של ישראל לנצח בביקורו בארץ.
פנייתה של ארה"ב בשנים האחרונות לעסוק באיום הסיני ובאוקראינה, והיחסים הצורמים עם ממשלת נתניהו, הותירו ואקום אזורי אותו מיהרה למלא איראן. בתמיכה של רוסיה וסין היא החלה בבניית ציר התנגדות אזורי שהחל לגרוף אליו גם את סעודיה, המפרציות ואף את מצרים. ההחלטה הנמהרת של סינוואר לתקוף את ישראל בעידודה של איראן, מביאה עליו את השמדתו, ומאפשרת ליצור תפנית למגמה האיראנית לכדי היפוך אזורי, אך הכל תלוי בחיסול חמאס. עזה יוצרת הזדמנות משמעותית למספר מהלכים שיחזירו לאזור את הסדר הישן בהובלת ארה״ב, ולהנחית מכה קשה לאסטרטגיית ההתפשטות האיראנית.
וושינגטון מבינה את הסיכון אבל גם את ההזדמנות שתיווצר אחרי חיסול החמאס, ומתחילה להפנים כי נדרש להסיר את הכפפות בציר האיראני. הקמת הקואליציה לטיפול בחות'ים ושמירה על השיט החופשי בים האדום הם הצעדים הראשונים בדרך הזאת - וביידן, המתגלה כמנהיג חזק, יידרש מהר למדי להחליט על הנחתת מהלומה צבאית בתימן. עבור האמריקנים זאת יכולה להיות הצגת תכלית עולמית בעלת רווח מדיני משמעותי, אם כי לא נטולת סיכון.
לישראל ולארה"ב אינטרס משותף לקצץ את כל הזרועות הצבאיות החיצוניות של איראן - מהלך משמעותי שיפרק את ההגנה האזורית שלה. ללא חמאס, חות'ים וחיזבאללה, יישאר ראש התמנון האיראני חשוף, פגיע וחלש יותר, ויאפשר פתרון מדיני בתנאים מועדפים לעצירת הגרעין, להפסקת התרחבות ההשפעה האיראנית באזור, ועצירת ההספקה הצבאית האיראנית לרוסיה.
לישראל תפקיד מרכזי בהובלת פירוק שני המרכיבים המרכזיים, חמאס וחיזבאללה. מהלכים אלה אומנם יכניסו את ישראל למצב מלחמה ממושך אבל ישפרו באופן מובהק את מצב הביטחון הלאומי של ישראל לשנים רבות קדימה. המהלכים האלה יחזירו את ההרתעה הישראלית למעמד אזורי חזק, כבת הברית הראשונה של ארה״ב באזור.
שתי הדילמות של ישראל - בעזה ובלבנון
הדילמה בצפון הופכת מיום ליום להחלטה הכרחית. נראה כי פניו של נסראללה אינם להסלמה כוללת אלה לשמר את עמדותיו על גבול הצפון, וישראל נדרשת לאזור הרבה יותר אומץ וללכת צבאית יותר חזק ויותר רחוק - לא רק במטרה להרחיק את חיזבאללה קילומטרים ספורים מהגדר, אלא לכפות צבאית ומדינית את יישום החלטה 1701 של האו"ם שמרחיקה את ארגון הטרור עד הליטני, כדי שתושבי הצפון יוכלו לחזור ליישובים ללא איום על בתיהם. אם ישראל לא תעשה את זה תהיה לכך משמעות שתקטין את ההישג מול חמאס ואף תחזק את מעמדו של נסראללה כאיום משמעותי שהצליח להרתיע את ישראל.
בעזה, שלב המתקפה כנראה יסתיים בסוף ינואר. על מנת להשלים את משימותיו יידרש צה"ל להמשך שהייה בהגנה קדמית במשך לפחות חצי שנה נוספת בקו אליו הגיע. בלי זה לא יהיה ניתן לעמוד במטרות המלחמה: להחזיר את כל החטופים, לחסל את הנהגת חמאס, לפרז מנשק ומתשתיות את הרצועה באופן יסודי, לבנות קו הגנה עתידי ולבתר את הרצועה מסיני. הגיבוי האמריקני חיוני על מנת שנקבל את אשראי הזמן הנדרש, וזה מותנה בטיפול הומניטרי רחב בפליטים וביכולת לשים על השולחן פתרון אזרחי רציני ליום שאחרי.
אחרי המלחמה, לא יצליח לשלוט בעזה שום גורם מלאכותי זר. ניסיונות העבר של ישראל להמליך משטרי בובה, החל מבני הכפר בשנות השמונים ביהודה ושומרון ועד הנוצרים בלבנון במלחמת לבנון הראשונה, כמו גם נסיונם הדומה של האמריקנים שנכשל בכל מלחמותיהם, לא יחזיקו מים גם לגבי עזה. מי שישלם את מחיר הכישלון לכך תהיה ישראל, ותושבי העוטף מהר מאוד יחזרו שוב להיות מאוימים אם לא יהיה פתרון בר-קימה.
הפתרון האפשרי הוא ממשל מקומי עזתי שאינו חמאס: מנהיג בעל שיעור קומה שבא מעזה, זוכה לאמון מהמצרים, מהמפרציות ומארה"ב, ושיש לו מה להפסיד אם חמאס יקום מחדש. מועמד כמו מוחמד דחלאן יכול לענות על כל הקריטריונים הללו, ויהיה בכוחו להקים את עזה כמערכת אזרחית-כלכלית, שתהיה עצמאית תעסוקתית וכמה שפחות תלויה בישראל.
צו השעה: ממשלת חירום לאומית
כדי שכל המהלכים הגדולים האלה יקרו ויבטיחו את תוצאות המלחמה, ישראל צריכה ללכת יד ביד עם האמריקנים, בנוסף לחשיבה אסטרטגית וקבלת החלטות אמיצות בשיעור קומה מדיני גבוה. לדאבוננו אין ביכולת הממשלה הנוכחית לשאת את כובד ההחלטות וגודל האחריות ההיסטורית המונחת כעת לפניה. נתניהו מחושק באופן מלא על ידי שותפיו, המהווים נטל מזיק למטרות המלחמה. לאור חששו מנטישתם הוא מעדיף לבזבז את האשראי האמריקני הקריטי שניתן לנו, ולעשות סיבוב הפוליטי על גבם בשביל קומץ הבוחרים שאולי נותר לו - זאת החמצה גדולה מאד שפוגעת בהישגי המלחמה.
מנגד, בני גנץ בדילמה קשה: מהר מאד יהפוך ממציל ישראל בעת מלחמה למציל נתניהו בפעם השנייה. מהצד השני, עזיבת הממשלה בעת מלחמה עלולה להתהפך עליו ולצייר אותו כמפקיר משמרת בשעת מלחמה, מה שיפגע במעמדו וכוחו בציבור, וגם יחליש את הישגי המלחמה.
יש כאן הזדמנות הגיונית אחת, להבין את גודל השעה ולהקים ממשלת חירום לאומית אמיתית על ידי צירופו של ליברמן ושילוחם של סמוטריץ' ובן גביר הביתה. ממשלה שתממש את כובד ההחלטות הנדרש בראייה אמיצה והיסטורית, ממשלה שכוחה יהיה רק בתלות ההדדית שבה ושאומנם תתפרק בסוף המלחמה, אבל תבטיח את מיצוי ההחלטות הנכונות בראיה מדינית. כל שותפיה ירוויחו מההישג האפשרי, הציבור יאמין בהחלטותיה והיא לא תקריב את הישגי המלחמה היקרה הזאת על הישרדות פוליטית שבדרך זאת או אחרת תתהפך על כל שותפיה. זהו המהלך הנכון ביותר.