המלחמה שפרצה לפני כשבוע היא אירוע מרכזי בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא עוד מבצע או סבב הסלמה כמו אלה שהיו מוכרים מזה עשרות שנים. מבחינת ישראל והחברה היהודית זהו היום הקטלני אי-פעם בהיסטוריה של המאבק עם הפלסטינים - דבר שגרר שינוי תודעתי עמוק ומהיר בקרב אזרחים רבים במדינה: הוא מחדד את התפיסה ולפיה מדובר בעימות קיומי בין שתי קהילות (ולא בין ישראל לארגון טרור), וכי מקורות האיבה כלפי ישראל אינן הסיבות ה"שגרתיות" של קיפוח וכיבוש, אלא תהומות של עוינות תרבותית יוקדת שספק אם ניתן יהיה למגר.
נדמה כי מדינות המערב, ובראשן הממשל האמריקני, מפגינות הבנה עמוקה כלפי אותן תובנות, ובכך מקרינות שוני מהותי מבחינה תרבותית וערכית מהעולם הערבי ומשחקנים דוגמת רוסיה וסין, שמתארים בצורה צינית "אלימות הדדית" ואף "ברוטליות ישראלית כלפי עזה". מעבר לזעזוע מהאלימות החייתית ונטולת הרסן שנחשפה בשבת שעברה - ולה היו שותפים הן פעילי חמאס והן אלפים של "עזתים מן השורה" - מתפתחת במערב גם הבנה ולפיה מדובר ברגע מכונן בכל הנוגע לעיצוב הארכיטקטורה המזרח-תיכונית, שצפוי להיות בעל משמעויות גלובליות.
על ישראל לחזק את ההכרה ולפיה היא משמשת מעוז קדמי בפני איום הניצב כבר עתה בפני המערב כולו. המערכה בעזה אינה רק נגד ארגון טרור רצחני, אלא בין מערכת ערכים מתקדמת לעולם מוסרי ציני וחד-ערכי, הזוכה לתמיכה רחבה מקרב גורמים בין-לאומיים שונים. זאת לרבות "מובלעות" פוסט-מודרניות הפועלות במרחב האקדמי והציבורי במערב.
לאופן שבו מתנהלת המלחמה הנוכחית ובעיקר לדרך שבה היא תסיים תהיה השפעה מכרעת לא רק על דימויה של ישראל בעיני עצמה, אויביה וידידותיה. היא תקבע כיצד יצטייר מחנה ההתנגדות בראשות איראן וכיצד תיתפס ארצות הברית בעיני השחקנים באזור. בהקשר הזה, עובר חוט שני בין המלחמה בעזה למלחמה באוקראינה ומתחדד קו החלוקה העולמי בין גורמים המייצגים את החלק הנאור של העולם לאלה המרכיבים את חלקו האפל.
כל התובנות הללו יחייבו את ישראל, ביום שאחרי המלחמה, לחשבון נפש עמוק לגבי התנהלותה והבחירות שעשתה בשנים האחרונות: החל מהערעור המודע של מערכת היחסים האסטרטגית עם ארצות הברית, שנחשפת במלחמה הנוכחית במלוא עוזה כנדבך יסוד בשימור קיומה של ישראל; עבור בדרך ההבנה לגבי "תקרות הזכוכית" הקיימות ביחסים המתחממים עם העולם הערבי, שהרוב הגדול של משטריו וקהליו מפגינים הזדהות מוחלטת עם חמאס והבנה אפסית לסבל הישראלי; וכלה בגישה ההססנית שננקטה כלפי המלחמה באוקראינה, על פשעי המלחמה והזוועות שהתחוללו במהלכה, שבמידה רבה שיקפו את אותו עולם ערכים מעוות שעימו מתמודדת ישראל כרגע.
כל זאת, במקביל לחשבון הנפש שיתחייב בנוגע למדיניות שננקטה כלפי המערכת הפלסטינית כולה, ובמוקדה ההעדפה להחליש את הרשות ולקדם הסדרה עם חמאס; ההנחה כי ניתן לבסס לאורך זמן יציבות ביטחונית באמצעים כלכליים; ובמיוחד נטייה ארוכת-שנים לברוח מדיוני עומק, מגיבוש אסטרטגיות ובמיוחד מהכרעות בהקשר הפלסטיני. ראוי שלקחי המלחמה הנוכחית יילמדו היטב ויישומו בהקשר של איו"ש, לרבות בכל הנוגע לגבי ההתקדמות המתמשכת והלא מודעות בחלקה למציאות של מדינה אחת.
כדי לשמר ולחזק את התפיסה המערבית הנוכחית כלפי העימות, ובעיקר את הלגיטימציה המוענקת לישראל כאשר היא מנהלת מאבק קיומי חסר תקדים במאפייניו, היא חייבת לשלב בין שני גורמים: הבהרה כי למרות שכלל המערכת הפלסטינית מפגינה תמיכה מלאה בחמאס ואפס זעזוע מפשעי המלחמה שבוצעו ביום שבת, ישראל עדיין לא רואה בפגיעה באזרחים בלתי מעורבים יעד, אך בד בבד תמשיך במאבק הנחוש עד להבסת חמאס, תוך התמקדות בנטרול היכולות הצבאיות והממשליות שלו. מכה אנושה לרצועת עזה בכלל ולחמאס בפרט עשויה לחזק את דימוי ההרתעה הישראלי במרחב האזורי, ואולי אף להביא בדרכה לשינוי עמוק יותר ובמוקדו צמצום השפעת מחנה התומכים באיראן וחיזוק אלה המזוהים עם המערב.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן