על רקע המלחמה בעזה, מצויים היחסים בין יהודים לערבים בישראל בנקודת שפל ייחודית. מצד אחד, לא התפתחו, עד כה, עימותים חריפים דוגמת אלה שאירעו במהלך מבצע "שומר החומות", דבר שמעורר תסכול עמוק בחמאס, שנכשלת מראשית המלחמה לפתוח חזיתות נוספות מעבר לעזה. מהצד האחר, מסתמן ניכור גובר בין יהודים לערבים, שבא לידי ביטוי בחשדנות הדדית ובצמצום המגעים השוטפים בין חברי שתי הקהילות.
השקט המתוח המאפיין את הציבור הערבי מאז ה-7 באוקטובר נובע משתי סיבות. הראשונה - הפגיעה האנושה שספגה אותה הקהילה מידי מחבלי חמאס (כ-20 הרוגים ו-4 חטופים, רובם מקרב הציבור הבדואי בדרום) ולא רק בעקבות שיגורי רקטות, אלא גם במעשי רצח שבהם זהות הקורבן הייתה ברורה למחבלים (נושא שמוצנע בחלק מאמצעי המדיה הערביים בישראל); והשנייה - ההכרה בכך שהתהדקו מאוד המעקב והטיפול של המדינה כלפי כל מי שמעורב בהסתה ומביע תמיכה במעשה הטבח בדרום, בעיקר ברשתות החברתיות.
על הרקע הזה מוצא עצמו הציבור הערבי בסד לחצים כמעט חסר תקדים. מחד גיסא, רבים מקרבו חשים הזדהות עם האוכלוסייה ברצועת עזה, שסביר כי הפגיעה בה תיגבר בעקבות ההעמקה הצפויה של התמרון הקרקעי באזור; ומאידך גיסא - מתפתחת בקרב האזרחים הערבים חרדה ממה שנתפס כהתנכלות גוברת הזוכה לעידוד מצד גורמים בממשל, כפי שבא לידי ביטוי לפני כשבוע באירועים שהתפתחו במעונות מכללת נתניה.
על הרקע הזה, מסתמנים ארבעה דפוסי תגובה הציבור הערבי: בודדים שמתכננים לבצע פיגועים, למשל חברי חולייה המזוהה עם דאעש שנחשפה בסכנין ובעראבה; מיעוט כמו השחקניות מייסא עבד-אלהאדי, שהביעה היזדהות עם מעשי חמאס או מונא חווא שהכחישה כי בוצע טבח מזוויע על ידי חמאס, או פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן, שהאשימה את ישראל בפשעי מלחמה; ניסיון להציג "עמדה מאוזנת" ולתאר סימטריה בין סבלם של תושבי עזה לזה של נפגעי פשעי המלחמה שחולל חמאס; ולצידם קולות מועטים יחסית, ובראשם זה של חה"כ מנסור עבאס, שגינה בנחרצות את מעשי הטרור וקבע כי הם סותרים את ערכי האיסלאם, לצד יוזמות מקומיות של תמיכה בכוחות הביטחון ושיתוף פעולה יהודי-ערבי למען נפגעי הטרור.
המתח הכבד בין שתי הקהילות עלול בקלות להיהפך לתבערה, במיוחד אם יתפתחו חיכוכים אלימים בין יהודים לערבים במוקדים שונים בישראל. אירועים שכאלה יסיטו את תשומת הלב ממאמץ המלחמה המרכזי בעזה, יפגעו בדימויה של ישראל בזירה הבין-לאומית המעניקה לישראל עד כה "אשראי מדיני" חריג להמשך ניהול המערכה; ויערערו עוד יותר את תחושות הביטחון והחוסן הלאומיים שספגו זעזוע קשה בבוקר ה-7 באוקטובר.
המצב הרגיש מחייב את מנהיגי שתי הקהילות לגילוי אחריות רבה בעת הזו. שרים בממשלה, מפכ"ל המשטרה, וכן שורת רבנים התבטאו בגלוי נגד התנכלויות לאזרחים הערבים, וכדאי שלאלה יצטרף גם ראש הממשלה בקולו. ראשי הציבור הערבי מצידם נדרשים לא רק להטיף לשימור הרגיעה, אלא לנקוט גינוי חד-משמעי ונטול "הסברים מאזנים" כלפי טבח ה-7 באוקטובר. זוהי אינה דרישה שנועדה לבטא אדנות, אלא דרך לוודא כי שתי החברות אכן אוחזות בעולם ערכים משותף שיאפשר המשך דו-קיום באותה המדינה.
תום המלחמה לא נראה באופק, אולם כדאי להתחיל ולחשוב כבר עתה על המציאות שנדרש יהיה לעצב בעתיד. מעבר לצורך להגדיר באופן נוקב ובהיר את האסטרטגיה בנושא הפלסטיני, שממנה נטו המנהיגים והציבור בישראל לברוח לאורך שנים רבות, יידרש לפתח דיון עמוק בשאלת הזיקה הלא מבוררת בין יהודים וערבים בישראל, ובכלל זאת הגדרת המעמד, הזכויות אך גם החובות של האזרחים הערבים, למשל שירות אזרחי/קהילתי. הסיסמה "נשוב לחיות יחד בכל מצב" התרוקנה מתוכן בבוקר ה-7 באוקטובר, וכדי לגבש מסגרת קיום יציבה יידרשו שתי הקהילות ליצוק לתוכה תוכן מעשי ועדכני, ובעיקר להפגין יכולת השתנות.
>>> ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן