בתחילת פרק ג' אומר קוהלת: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם".
בדבריו אלו קוהלת מהתל בקורא. הפתיחה מבטיחה לכאורה מטאפיזיקה מושלמת - יש אירועים שקורים "תַּחַת הַשָּׁמָיִם". אלא שבהמשך מפרט קוהלת רשימת פעולות שנעשות כולן על ידי בני האדם, עם שתי רגליים על הקרקע. אנחנו אלו שעושים מלחמות, קורעים או בונים. אם כן, קוהלת מלמד שצריך להגיב לשינויים. אסטרטגיות האתמול יכולות, ואפילו חייבות, להתהפך.
פעמים רבות עלה לדיון הנושא של יכולתו של המשק להחזיק את "חברת הלומדים" הגדלה והולכת, ולממן את המגזר החרדי שצרכיו מרובים, אבל לרבים מבניו אין אופק תעסוקתי במשרות עם פריון גבוה. בעבר כתבתי על שיעור המימון הראוי, ולא רק זה האפשרי. לא פעם התבטאתי בשבחה של הילודה והשפעתה על צמיחה כלכלית. לא פעם כתבתי את הערכתי שהציבור החרדי הוא העתודה לצמיחה כלכלית. לא פעם הוקרתי את לימוד התורה כחיוני לנפש העם וייחודה של האומה. דיון טוב ויפה לעת שלום.
היום אנחנו בעת מלחמה, שמאות אלפים מגוייסים אליה. אנחנו יודעים שהמלחמה תהיה ארוכה, אולי אפילו שנים, ואפשר כבר להעריך שבטווח הבינוני הצבא יצטרך לגדול ושהוצאות הביטחון יגדלו לטווח הבינוני-ארוך. מתישהו תיפתח גם חזית צפונית. גם המשטרה תצטרך לגדול. כמובן שהמדינה מממנת את ימי המילואים ומשלמת את שכרם של המגויסים, אבל ההוצאה האמיתית היא כפולה בגודלה. כל אנשי המילואים עזבו את עבודתם והם לא מייצרים עבור המשק. היות וכאמור נצטרך להגדיל את הצבא, ריתוק חלק מהמשאב האנושי שעובד בפריון גבוה לצורכי ביטחון, יפגע אנושות בכלכלה. חובה לומר שחרדים בפריון נמוך לא יכולים להשלים את החסר.
עת מלחמה ועת שלום. עת לימוד ועת כלכלה. ולכן, אחיי החרדים, חייבים לעשות מפנה. מפנה חד ומהיר. אחיי החרדים אתם חייבים להתגייס לצבא, לפיקוד העורף והמשטרה ולתמוך במערך הביטחוני. אתם חייבים גם לרכוש השכלה ולתמוך במערך הכלכלי. יש למעלה מ-200 אלף גברים חרדים בגילאי 25-18, כמחצית ממספר המילואימניקים שנקראו למלחמה; פריון העבודה של גברים חרדים שעובדים נמוך בכ-60% מגברים שאינם חרדים בגלל פערי השכלה; דרוש במיידי מהלך שינוי בינארי ברוחו של קוהלת. אין מקום לשילוב הדרגתי או מכסות. נדרש להסתכל לעתיד בעיניים נכוחות ולא להתרפק על הפנטזיה.
זו גם העת להשקיע בהכשרה של נשים חרדיות. למרות שרבות מהן משתלבות במקצועות המאה ה-21, עדיין יש פער של כ-40% בינן לבין נשים יהודיות לא-חרדיות. יש להאיץ את השתלבותן במקומות עבודה עם פריון גבוה ואף להתאים את מערך המיסוי לבית אב, ולא לכל אחד מבני הזוג.
אני לא מדבר על כך שהיחלשות הכלכלה הישראלית תפגע בראש ובראשונה בשכבות החלשות, זו עת מלחמה! מלחמה על הבית ומלחמה על הקיום. מלחמה על היהדות וערכיה, על עולם טוב לנו ולילדינו. זו העת לגייס את כל הכוחות שנצברו במשך דורות. עת להופיע ועת להשפיע. לא ייתכן שהחרדים הם כולם ״איש הירא ורך הלבב״! (וגם זה פטור מ'מלחמת רשות' כשאנחנו ב'מלחמות מצווה' לכל הדעות).
במקביל, גם החברה הכללית צריכה לשנות גישה ולחבק. הצבא צריך להתעשת ולגייס חרדים לצבא העם - עכשיו. זו לא העת להדיר מתל אביב, ולא העת להתעקש על הקצוות של ערכי חופש הפרט. "חופש הכלל", כהגדרתו של דוד פסיג, הוא מה שחשוב עכשיו. מקומות העבודה, והצבא, חייבים לאפשר הכלה מקסימלית של אנשים שאמונתם ואורחות חייהם שונים מאלו של הציבור הכללי.
אני מעריך שבדרך כלל ברוב המקומות יש הרבה רצון טוב. אבל, לא תמיד מקדישים מספיק תשומת לב, ובלי משים מערערים את תחושת המוגנות, הלגיטימציה והקבלה האמיתית של מי שאנחנו רוצים לקלוט לחברה הישראלית. זו העת לפרוץ מחיצות וזו העת לבנות גשרים.
בעת הזו, לא רק האסטרטגיות והאידאלים דורשים תפנית, אלא בעיקר התנועות הנפשיות והמעשים. עם כל זה שבימים אלו אנחנו עדיין בעת ספוד, זו העת לאהוב! זו העת לחבוק! זו העת לשינוי אמיתי ולאתחול המוסכמות והבריתות החברתיות מחדש.
>>> מייקל אייזנברג הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן ההון-סיכון ״אלף״, משקיע הון-סיכון בתעשיית ההיי-טק הישראלית והאמריקנית