רצועת עזה היא אחד המקומות העניים ביותר בעולם, אך משטר חמאס ברצועת עזה עשיר למדי. מאז תפס את השלטון ב-2007, הוא פיתח חמישה ערוצי מימון: ארבעה מהם פועלים בהסדרים שישראל שותפה להם או נתונים לפיקוחה. במשולב, ערוצים אלו מניבים לחמאס 2 עד 2.5 מיליארד דולר בשנה. זהו סכום עצום בהשוואה להיקף הכלכלה של עזה. לשם השוואה, תקציב הרשות הפלסטינית (רש"פ), בניכוי הסכומים המועברים לרצועה, הוא מעט יותר מ-3 מיליארד דולר לשנה. מקצת מהערוצים הללו מממנת את השירותים הציבוריים האזרחיים וחלקה האחר משמשת למימון ההתעצמות הצבאית של חמאס.

מקור אחד של המימון הוא הסיוע של קטאר. בניגוד לפרסומים בתקשורת, אין זה מרכיב המימון החשוב ביותר. בעבר הוא הועבר במזוודות מזומנים דרך ישראל, אך כיום דרך בנקים בפיקוח האו"ם ובאישור ישראל. היקפו הכולל מוערך בכ-400 מיליון דולר בשנה. מקור זה מממן תשלומי רווחה, חלק מהמשכורות של המנגנון האזרחי והצבאי של חמאס, וכן הוצאות אזרחיות כמו דלק לתחנת הכוח של עזה. כסף זה, ככל הידוע, כמעט ואינו משמש להצטיידות צבאית.

מקור שני הוא תקציב הרשות הפלסטינית. מקור זה הוא החשוב והגדול ביותר, וזאת למרות שחמאס גירש באלימות אכזרית את הרשות מעזה ב-2007. היקפו השנתי נאמד ביותר ממיליארד דולר בשנה. סכומים אלו מועברים דרך מערכת הבנקים המפוקחת על ידי ישראל. באופן זה, הרשות הפלסטינית מממנת משכורות של 40,000 עובדי ממשלה, תשלומי פנסיה וכן חלק מההוצאות האזרחיות. כמו כן, הרשות הפלסטינית משלמת ישירות לישראל מאות מיליוני דולר בשנה עבור אספקת מים וחשמל לעזה, שירותי רפואה הניתנים בישראל ועוד.

שני מקורות נוספים הם מכסים ומיסים הנגבים על ידי חמאס: האחד הוא מכסים ומיסים גבוהים על יבוא ממצרים דרך מעבר רפיח, וכן "מיסים" שחמאס מטיל על מבריחי סחורות. בעבר היו אלה מפעילי מנהרות שפעלו בגבול הרצועה עם מצרים. לאחר שהמצרים חיסלו את המנהרות, קטן היקף ההברחות. בנתיב זה עובר כיום חלק נכבד מיבוא סחורות שיש בהן "מרכיב מס" גבוה (דלקים, סיגריות וכדומה). השליטה של חמאס על נתיב זה מוחלטת והסחורה העוברת בו אינה נרשמת בסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית.

בנוסף, קיימת רשת מסועפת של מיסי יבוא, אגרות ופטנטים שונים אחרים, הנגבים בעיקר על יבוא המגיע מישראל דרך מעבר כרם שלום. במשולב, שני סוגי המיסים הללו הם המרכיב השני במשקלו במימון משטר חמאס – כחצי מיליארד דולר לשנה. כל "המיסים והמכסים" הללו הם בלתי חוקיים ובאים על חשבון מיסים ואגרות שהרשות הפלסטינית אמורה לגבות לכיסוי ההוצאות שלה על מימון שירותים אזרחיים בעזה. מקור לא מפוקח זה מממן משכורות של המנגנונים הצבאיים של חמאס וכן הצטיידות צבאית.

המקור החמישי הוא סיוע איראני, תרומות של תומכי חמאס ומקורות אחרים מחו"ל. קשה לאמוד היקף מקור זה שמגיע בדרכים מפותלות. חלק מהסיוע הוא ציוד צבאי המוברח לעזה וחלקו כספים המועברים דרך חלפנים במזומן. ניתן לנחש כי מדובר בשווי של כמה מאות מיליוני דולרים בשנה. רובם ככולם להצטיידות ולשימושים צבאיים אחרים.

הכסף זרם, ישראל שתקה

האומדנים הללו מצביעים על כך שלמעלה משני שלישים מ"תקציב" חמאס מגיעים מהרשות הפלסטינית או על חשבונה, ומתאפשרים באישור או בהסכמה של ישראל. כאשר מוסיפים לזה את הסיוע הקטארי, כמעט כל המימון של חמאס הוא באישור או בהסכמה של ישראל. החלק היחיד שלישראל אין חלק בו הוא "המיסים" שחמאס מטילה על יבוא דרך מעבר רפיח וכן הברחות ממצרים לעזה, שאין לדעת מה היקפן.

ההצלחה של חמאס לבנות מערך זה של מימון העניקה לו את המשאבים לביסוס השליטה שלו בעזה ולהתעצמותו הצבאית. זאת, תוך פגיעה קשה ברמת החיים של האוכלוסייה. לדוגמה, ההכנסה הלאומית לנפש בעזה, שהייתה כמעט זהה לזו של איו"ש ערב השתלטות חמאס על הרצועה, ירדה לרמה של שליש בלבד מההכנסה לנפש באיו"ש. נתון זה ממחיש את עומק השבר הכלכלי בעזה עוד לפני המלחמה, ואת הניצול המחפיר של אוכלוסיית הרצועה. יש להניח שהמלחמה שהמיט חמאס תוביל לאסון הומניטרי גדול בעזה, שידרוש שיקום עצום ויקר.

הרשות הפלסטינית וישראל תרמו ביודעין להתחזקות ולהתעצמות של חמאס בעזה. הכשל אפוא לא היה רק מודיעיני וצבאי, אלא גם כלכלי. יש להבטיח כי ביום שלאחר המלחמה לא ייווצר מצב שבו הרשות וישראל מממנים בפועל ארגוני טרור.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מכון מיתווים; יצחק גל הוא מומחה לכלכלת המזרח התיכון והכלכלה הפלסטינית, ערך עבודות ייעוץ מקיפות לגבי מימון משטר חמאס ועמית מדיניות במכון מיתווים