המלחמה בעזה החלה בצורה הכי רעה שאפשר לדמיין. חמאס יזם, ישראל הופתעה - והמחירים כבדים מנשוא. בשדה הקרב עצמו, הקערה התהפכה לאחר הימים הראשונים ומאז המלחמה ממשיכה על פי התכנון, אך מגיעה לנקודת החלטה מרכזית.
איך מסיימים את המערכה הנוכחית ועוברים למערכה הבאה באופן שמקדם אותנו להשגת מטרות המלחמה? ישראל רוצה להשיג שלושה דברים: להחליף את שלטון חמאס בכתובת שלטונית אחרת, למחוק את היכולות הצבאיות של חמאס ולהשיב את החטופים הביתה. אם נשיג את כל השלושה, נשיג גם את משימת שיפור ההגנה. כלומר, תוחזר תחושת הביטחון, התושבים יחזרו לעוטף - ומעמדנו הצבאי במזרח התיכון ישוקם.
המערכה הראשונה מאחורינו, השנייה בעיצומה והבאות לפנינו
המערכה הראשונה הייתה באש - היא השמידה יכולות חמאס מהאוויר והכינה את השטח למערכה היבשתית. המערכה השנייה היא המבצע המשולב הקרקעי, שמכריעה את גדודי חמאס בצפון רצועת עזה. התמרון מוכיח שלחמאס שאין יכולת לעצור את צה"ל, וההישג המצטבר של הכרעת גדודים של חמאס יביא בסופו של דבר לידי הכרעת הארגון כולו.
זה לא אומר שחייבים להכריע את כל 27 הגדודים של חמאס, אבל מקובל להניח שהכרעה של רובם, בתוספת חיסול המפקדים הבכירים ובדגש על השילוש הלא-קדוש (סינוואר, דף, עיסא), יהוו מסה קריטית מספקת ליצירת תודעת תבוסה בקרב המפקדים של חמאס.
ההחלטה הקשה שישראל תצטרך לקבל
נתחיל מהסוף. כפי שאמר ראש הממשלה, בסופו של דבר ישראל תהיה אחראית ביטחונית על עזה אך לא תכבוש אותה. כלומר, נמשיך לפעול צבאית ברצועה ל"כיסוח הדשא" לכמה זמן שיידרש. לא תהיה הפסקת אש פורמלית, לא יהיו הבנות עם חמאס, לא יהיו משוואות הרתעה כמו שיש כיום מול לבנון. לצד זאת, אנו לא מתכוונים להחזיר את הממשל הצבאי ברצועה, ולנהל את חיי 2 מיליון הפלסטינים שחיים שם. את זה אנו משאירים לאותו גוף שלטוני חדש שיקום ברצועה.
מהו אותו גוף שיוקם, ומתי יוקם? ובכן, צריך להיות מאוד צנועים בהערכה. תהיה פה התהוות מבוקרת למחצה, שתתרחש על פני חודשים - וזאת קשורה מאוד להחלטות שצריך לקבל כבר עכשיו.
איך ממשיכים מכאן?
ישראל צריכה לדון בשאלות מסוימות כבר עכשיו: ראשית, את ההכרעה יש להאיץ, ולפיכך יש לשקול אילו קרבות יש לנהל כעת על מנת להגביר את הלחץ על ראשי החמאס - באופן שיאפשר את נכונותם לשחרר חטופים. שחרור החטופים ילווה בהפוגות ועצירות של הלחימה, ולפיכך להחליט מהו המצב הקרקעי היציב והבטוח, שבו נוח לנו לבצע הפוגות בלחימה שיאפשרו את המשא ומתן לשחרור חטופים.
בנוסף, המלחמה היא רצף של מערכות. לכן, נשאלת השאלה מהו מצב הסיום של המערכה הנוכחית וכיצד מחברים אותה ברציפות למערכה שאחריה. כמו כן, כדאי לשאול את עצמנו מה הוא מצב סיום המלחמה הצבאי, מתי ואיך נסוגים מעזה ומה משאירים מאחור.
צריך לזכור, כל המערכות הללו עד סוף המלחמה דורשות זמן שאין לנו. ישראל צריכה להבין איך מייצרים את הזמן הנדרש, למול לחצי הסיום ההולכים וגוברים. יהיה גם לחץ של חיילי המילואים שצריך לשחרר כדי שהמשק יחזור לתפקד. כל זאת לצד הלחץ הבין-לאומי המועצם במחאה, גל אנטישמיות קיצוני בעולם, והחורף הקרב שיגיע ויחמיר את הבעיות ההומניטריות בתוך עזה. הזמן הולך ואוזל.
בזירה הצבאית והבין-לאומית - זה מה שנדרש לעשות הלאה
אסור להסתנוור מההצלחה הטקטית ולדשדש במערכה הנוכחית. הקרבות שמנהלים לוחמינו בגבורה נועדו לשרת את הניצחון במערכה. יש להגדיר כיצד נראה מצב הסיום של השלב הזה, ואז לעבור למערכה הבאה וכך הלאה, קדימה, עד להשגת הניצחון במלחמה - לא להיסחף עם הזרם, ולא לדשדש.
בנוסף, יש לייצר בהירות אסטרטגית ועמימות אופרטיבית (סליחה על הקללות), ובעברית: להסביר לציבור ולקהילה הבין-לאומית את סיפור הדרך של המלחמה הזו - איך נגיע למצב הסיום בעזה ואיך הוא מתחבר לגורמים בין-לאומיים כמו למדינות ערב, לרשות הפלסטינית. עלינו להסביר איך מטפלים בעזה מבחינה הומניטרית מהיום ועד היום שאחרי.
יתרה מזאת, נדרש קור רוח ואיתנות בנושא החטופים. מצד אחד, יש להמשיך לעורר את המודעות לטרגדיה הנוראית הזו, ולהפעיל כל לחץ על הממשלה והקהילה הבין-לאומית להשבת החטופים. מצד שני, צריך להבין שזה ייקח זמן רב. כולנו תקווה שהם ישובו, וסביר שזה יקרה בעסקת חילופין, אבל עסקה לא תושג במהלך אחד.
לחמאס אין אינטרס לעסקה של הכול תמורת הכול, סביר שהוא ירצה למשוך את התהליך על פני זמן רב. יש פה לוחמה פסיכולוגית צינית של חמאס, שנועדה לגרום לממשלת ישראל להפסיק את הלחץ הצבאי. ככל שתחושת המצוקה של האויב תחמיר - הוא יגביר את השימוש הציני בחטופים ככלי לחץ על החברה הישראלית.
המלחמה הזו החלה רע מאוד, הכי רע שאפשר. מכת הפתיחה של האויב הייתה אכזרית ומזוויעה. השבת השחורה של ה-7 באוקטובר הייתה כשל כללי של מערכת הביטחון הישראלית. יש לציין ביושר שקשה לדמיין ניצחון שימחק את הטראומה הזאת. למרות כל זאת וכפי שציינתי לא פעם, חוזקו של צבא וחוזקה של מערכת נבחנים ביכולת להתאושש ממשבר כל כך חריף, להפוך את המגמה - ולהכריע את המערכה.
המחיר כבד, אך ההישגים בשדה הקרב טובים עד כה. ראוי לאתר את הנקודה המדויקת בזמן של מיצוי המהלך הטקטי, לפני שהוא הופך לשקיעה במעגל זדוני של אסטרטגיה המצדיקה את עצמה בשל הצלחות טקטיות. וייטנאם היא הדוגמה הטובה ביותר לכך בהיסטוריה הצבאית.
דווקא עכשיו, לפני שהגענו לשלב זה, זה הזמן לחשוב על השלב הבא ולא להיסחף למערבולת הצבאית. זהו תפקידו של הדרג המדיני - לראות מעבר להצלחה הטקטית.
>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר, כיום מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)