המלחמה שנכפתה על ישראל בעקבות מבצע הטרור הברוטאלי והברברי של חמאס ב-7 באוקטובר היא מלחמה חשובה מאין כמוה. היא, במידה רבה, פרק קריטי במלחמת העצמאות של ישראל. לאחר מלחמת יום הכיפורים הבינו מנהיגים חשובים במדינות ערב, ובראשם סאדאת, כי אין אפשרות להביס את ישראל בשדה הקרב הקלאסי. יש מי שהגיעו, בשל כך, למשא ומתן שבסופו נחתמו הסכמים מדיניים בין ישראל למדינות ערביות, ויש מי שחיפשו אלטרנטיבות.
הסורים, לדוגמה, הלכו לכיוון של רכישת יכולת בלתי-קונבנציונלית ובנו את מאגר הנשק הכימי מהגדולים בעולם. האיראנים מחפשים דרך כדי לייצר גרעין צבאי - ובינתיים בנו טבעת של אש סביב מדינת ישראל, הכוללת את חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי ומיליציות שיעיות בסוריה.
היו מי שהאמינו שטרור הוא שיביס את ישראל, ובאינתיפאדה השנייה היה נדמה שערפאת מוביל מהלך שאומנם יכריע אותה. מבצע "חומת מגן" ב-2002, אחרי שהיו בישראל יותר מ-120 הרוגים בחודש, שם קץ לחלום הפלסטיני להלום בישראל בגל טרור מתמשך שיפגע בה אנושות. לא הבנו, ואני כותב על עצמי באופן אישי, כי החמאס בעזה ינסה לשחזר ביתר אכזריות וביתר הצלחה את החלום לזעזע את ישראל בפעולת טרור ברברית.
המבצע המוצלח מבחינת חמאס הוא בבחינת תחילתה של מלחמה נגד ישראל, מלחמה שישראל חייבת לסיים אותה בניצחון ברור ללא עוררין.
יש לכך חשיבות בשלוש רמות:
הרמה הראשונה והבסיסית ביותר היא הבטחת חיים ללא איום לתושבי עוטף עזה. התנאי לאפשרות החזרת התושבים לאזור ובנייתם מחדש של היישובים - הוא הסרת האיום מהצד השני של הגבול. לשם כך יש לפגוע באופן אנוש ביכולת הצבאית של חמאס ולהרוס את כל התשתיות שלו, כך שחמאס כארגון בעל יכולת צבאית לא יהיה קיים בתום המלחמה. יש לשם כך לשרטט מחדש את הגבול הצבאי של הרצועה באופן שירחיק את הטרור מקו היישובים.
הרמה השנייה היא שאלת מעמדה של ישראל במזרח התיכון והחזרת ההרתעה הישראלית בכל רחבי המזרח התיכון. לשם כך, ההצלחה של צה"ל צריכה להיות חד-משמעית, והשמדת היכולת הצבאית צריכה להיראות באופן ברור. חייבת להיווצר הבנה בכלל המזרח התיכון שיש לישראל קווים אדומים שאם יחצו - ישראל תגיב בכל הכוח ובאופן שיש בו משום הסרת כפפות ואויביה יסבלו באופן לא פרופורציונלי. צריך שכול אחד במזרח התיכון יפנים שבהקשר הישראלי יש משמעות לאמירה הצרפתית "במלחמה כמו במלחמה". חשוב שהתוצאות הנראות של המלחמה תהיינה אות אזהרה לכל הסביבה.
הרמה השלישית היא חשיבות המלחמה בראיה הבין-לאומית. מדובר במלחמה שבסיומה יהיה ברור יותר איך מתנהל העולם ולאן פניו. האם גובר כוחם של כוחות הרשע, בהובלת איראן-חיזבאללה-חמאס-הג'יהאד האיסלאמי ובני בריתם מבין המעצמות, או שהקואליציה של מדינות הרוצות לבלום אגרסיה ברחבי המזרח התיכון, בהובלת ארצות הברית וישראל, היא הנותנת את הטון ומנצחת. מדינות העולם צופות במאבק הזה ותוצאותיו ישפיעו - מאוקראינה ועד טיוואן, ובוודאי על גורל המזרח התיכון.
הנשיא ג'ו ביידן הבין זאת ולכן נשלח לאזור כוח אמריקני גדול כדי להרתיע את איראן ובנות בריתה. הנשיא התייצב חד-משמעית לצידה של ישראל בביקור יוצא דופן במהלכה של לחימה. ארצות הברית הבינה שבידי מדינת ישראל להשפיע על המהלך העולמי כולו. היא ניצבת כחומה בין הברברים לבין עולם הערכים המוסרי והמודרני.
לכן, התוצאה של המהלך הקרקעי שעומד להתרחש בזמן הקרוב הוא מהלך חשוב ביותר, אולי החשוב מאז הוחלט לעבור את התעלה במלחמת יום הכיפורים כדי להכריע את המלחמה בדרום. גם אז היה זה סיכון גדול. גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, התלבטה לא מעט אבל האינסטינקט שלה הוביל אותה להסתכן. במידה רבה, ישראל נמצאת במצב דומה וצריך אינסטינקטים בריאים, מעבר לידע ולניסיון, על מנת להכריע.
לעניות דעתי, המהלך הקרקעי חייב לצאת לדרך. עתיד הדרום הישראלי, מעמדה של ישראל במרחב ועתידו של המזרח התיכון כולו, כמו גם היכולת בעולם להגן על ערכים אנושיים בסיסיים, נתונים בכף. כל אלה יוכרעו במערכה הצבאית שאנו בתחילתה. זה לא יהיה קל, במלחמה יהיו קורבנות לא מעטים מבית החיילים ואולי אף בעורף, המלחמה תימשך זמן ארוך, טילים ימשיכו להיות משוגרים והכלכלה לא תחזור למצב של טרום המלחמה. אבל המחיר כדאי - אם בסופה של המלחמה יהיה ברור לנו, לאויבינו, ליריבינו, לידידינו ולצופים מהצד - מי הוא הצד המנצח, ללא צורך בהסברים.
"לא מהערבים בעזה - כי אם מעצמנו נדרוש את דמו של רועי", אמר משה דיין על קברו של רועי רוטנברג, הרבש"צ של נחל עוז שנרצח באפריל 1956. את הדרישה הזאת נכון לשוב ולדרוש היום, ערב כניסת צה"ל למלחמה בתוך עזה.
>>> יעקב עמידרור הוא אלוף במיל', ראש המל"ל לשעבר