אנחנו נמצאים בתקופה שבה המדינה סוערת, הקיטוב חדר לכלל תחומי החיים: צה"ל הפך לחלק מההתנגשות הפוליטית, מאיים על עצם קיומו כצבא העם, והשיח הפוליטי-חברתי המפלג הפך לחלק אינטגרלי מהשגרה. זהו שיח זהותי-חברתי מעייף המקטלג כל איש ואישה כימין או שמאל. ישנה תחושה, המשותפת לחלק גדול מהאוכלוסייה, שהמדינה הולכת לאיבוד וחומקת לנו מבין האצבעות.
אם עד כה רובנו היה בטוח שהקורונה היא המשבר החברתי החמור ביותר שידענו בשנים האחרונות, עם השלכות מרחיקות לכת של פוסט-טראומה על דור שלם של ילדים, מורים והורים, היום אנו מבינים שהמשבר החברתי-פוליטי הינו בעל משמעות עמוקה אף יותר, ולו השלכות ארוכות-טווח.
באופן טבעי, המשבר והשלכותיו מחלחלים גם למערכת החינוך, שהינה בבואה של החברה הישראלית - הערכים המקודשים לנו כחברה נשברים גם אצל הילדים בבתים וגם בבית הספר. ברמה המערכתית, לעיתים נראה כי (שוב) מערכת החינוך נשארת מאחור.
לצד זה, מערכת החינוך חווה טלטלה קשה וסביר כי שנת הלימודים הקרובה לא תהיה שנת לימודים רגילה: אנו חווים משבר הוראה אמיתי, שבא לידי ביטוי בחוסר היכולת לגייס צוותי הוראה איכותיים, או לחלופין השארת צוות ותיק ומקצועי הופכת למשימה קשה מנשוא. מערכת החינוך נמצאת במשבר קולוסאלי. אך הסיפור של מערכת החינוך, אינו חדש ואינו בהכרח תוצאה של הזמן האחרון בלבד, אלא קשור בסוגיות רבות שמלוות אותנו שנים ארוכות מדי: ריכוזיות המערכת, קיבעון מחשבתי, שרים מתחלפים, תוכניות משתנות, היעדר תוכניות ארוכות-טווח ושורה של רפורמות שאף אחת מהן לא בוצעה באופן מלא.
ייתכן וכעת יש הזדמנות פז לטפל בכל אותן סוגיות שנדחקו לשוליים. גם למערכת החינוך תפקיד חשוב כדי לבצע שינוי וביכולתה להביא לריפוי החברה הישראלית.
בטווח הקצר
עלינו להתייחס לפיל שבחדר. בבואנו לפתוח את השנה אסור לנו להתעלם, לטשטש ולהדחיק את מה שהפך לחלק בלתי נפרד מחיינו בחודשים האחרונים. מערכת החינוך באופן טבעי הינה חלק מהאירוע וכל ניסיון מלאכותי לצנזר את השיח שקורע את החברה הישראלית בתוך כיתות הלימוד, נועד לכישלון וגם אינו נכון מהותית. מנהלי בתי הספר, המורות והמורים, ההורים וכמובן הילדים – בעמם חיים: יש בעד ויש נגד וכל דעה לגיטימית וחשוב שתישמע –בצורה מיטיבה, נעימה, חדה ומכבדת. למערכת החינוך תפקיד לחשוף את הדעות השונות ולאפשר אותן ולנסות לייצר גשר, הבנה והסכמה במקום להציג שיח דיכוטומי, סטיגמטי, שני מחנות מנוגדים זה לזה, תפקיד צוותי ההוראה הוא להנגיש לתלמידים ולתלמידות את מגוון הדעות, ללמד אותם שהבחירה תמיד בידיים שלהם. זהו כלי מרכזי שהמורים מחויבים להעניק לתלמידיהם והוא רלוונטי לכל תחום בחיים.
בטווח הארוך
יש לטפל בפערים ההולכים ומתעצמים גם בשדה החינוך בקרב ילדי הפריפריה לבין אלו שבמרכז. הפוטנציאל הקיים בקרב כלל הילדים חד הוא. הילדים במרכז אינם חכמים יותר מאלו בפריפריה – אך יכולת הבחירה שלהם וההזדמנויות שלהם מגוונות ורבות בהרבה. מדינת ישראל, שיודעת לפתח טכנולוגיות שהעולם כולו נהנה מהם, ומטפלת בסוגיות מורכבות, מחויבות לתת מענה לעתיד החינוך של ילדי הפריפריה – קבלת כלים ומיומנויות שיסייעו להם להשתלב בתעסוקה איכותית בהמשך הדרך. בנוסף, עלינו לשחרר מהכוח של הממשלה ולהבין כי הידע על העשייה בשטח נמצא אצל ראשי הרשויות, המנהלים והמורים.
המשבר החברתי החריף ובמציאות הנוכחית, למערכת החינוך יש את היכולת לשנות כיוון, להשקיט סדר, לקדם שיח מכבד של זהויות ותפיסות שונות ובכך, להעניק הזדמנות אמיתית לשינוי. שהרי דמוקרטיה, יהדות ומגילת העצמאות באות לידי ביטוי במעשה החינוכי, בערכיו ובהתכווננות אליו.
>>> מיכל כהן היא מנכ"לית משרד החינוך לשעבר, מנכ"לית קרן רש"י