כמו האדוות שמתפשטות כשמשליכים אבן לאגם, כך ההכרעה של הכנסת בשבוע שעבר שנעשתה ברוב של 64 מול 0 מתנגדים ונועדה "לאזן מחדש" את מערכת המשפט והחקיקה, הוסיפה מערבולת נוספת למים הסוערים ממילא של יחסי החוץ של ישראל.
גלי המחאה מבית שהתעצמו לקראת ההצבעה (על ביטול עילת הסבירות), שסוערים אפילו עוד יותר מאז אישור החוק, מקשים על מציאת מוצא עם בעלות ברית. אולם בטווח הארוך, הם עשויים לגמד את ההשפעה של ההכרעה ההיסטורית הזאת על המדינה היהודית. מאז הקמתה, מדינת ישראל חוותה תנודות ולעתים טלטלות אלימות באזור שבו שכנותיה עדיין קוראות תיגר על עצם קיומה. הכוח של ישראל להתמודד ולשגשג נעוץ הן באחדותה והן בבעלות הברית רבות העוצמה שלה.
אולם, כאשר יסודות היציבות עומדים למבחן, ידידתה החזקה ביותר של ישראל, ארצות הברית, מפצירה ברה"מ בנימין נתניהו ובממשלתו הנשענת על הימין הקיצוני והדתיים לנקוט זהירות, ומתריעה כי החוק שאושר ואלה שצפויים לבוא אחריו - עלולים לערער את הדמוקרטיה הישראלית האיתנה, וזאת בשל צמצום השפעתה של הרשות השופטת. נתניהו וממשלתו טוענים שההפך הוא הנכון, ושהם כנבחרי הציבור, ובניגוד לשופטים, אלה שמייצגים את רצון העם ובכך מגלמים ערכי ליבה דמוקרטיים.
ובכל זאת, אם כל השינויים ייצאו אל הפועל, התוצאה תהיה שלממשלת הימין הניצית ביותר שישראל ידעה מעודה, יהיה הכוח לדרוס איזונים ובלמים קיימים, שעה שיחסי הממשלה עם הפלסטינים ביהודה ושומרון בשפל חסר תקדים, והמתיחות סביב פעולותיה ההתקפיות וההתנחלויות המוצעות בשטחים מצויה בשיאה.
תגובת הממשל האמריקני הייתה מהירה והדהדה את תפיסות הבית הלבן. "מצער שההצבעה הוכרעה ברוב דחוק. אנחנו סבורים ששינויים בסדר גודל שכזה צריכים להיעשות בהסכמה רחבה ככל האפשר, וזה לא מה שקרה כאן". למעשה, יחסי הבית הלבן ונתניהו, שקוצב לב הושתל בחזהו 48 שעות לפני ההצבעה על החוק, מעורערים מאז שחזר לכהן כראש ממשלה בדצמבר בעזרת קואליציית הימין הקיצוני שלו.
לאחרונה היה זה הנשיא יצחק הרצוג, ולא ראש הממשלה נתניהו, שהוזמן לבית הלבן והגיע לפגישה עם הנשיא ביידן. הכוונה הייתה לפוגג מעט את המתיחות ואולי לשכנע את בעלת הברית החיונית בדבר ההשלכות האפשריות של התעלמות מחששותיה של ארה"ב. ביידן אכן הפגין את נטייתו הפרו-ישראלית. אולם להרצוג, שתפקידו טקסי בעיקר, אין הסמכויות שיש לנתניהו וגם אם הוא קיבל מסר של אזהרה, נראה שלא היה ביכולתו להעבירו עם שובו.
ערב ביקורו של הרצוג, ביידן הזמין את נתניהו באופן עמום במקצת בהמשך השנה. אולם גם כאשר הביקור אכן יתממש, הוא לא יעבור בצורה חלקה. ביידן תיאר את ממשלת נתניהו כממשלה "הקיצונית ביותר" בחמישים השנים האחרונות. קואליציית הימין הדתית-שמרנית שלו חולקת על הערכים הדמוקרטיים שביידן עלה על בסיסם לכס הנשיאות, ערכים שהיו משותפים לארה"ב ולישראל עד לאחרונה. לדברי אהרון דיוויד מילר, דיפלומט אמריקני ותיק ששירת תחת כמה וכמה ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים, ביידן ניצב בפני בעיה.
"יש כאן נשיא שמגלה שאין מדובר עוד בבנימין נתניהו המוכר, הזהיר, שנמנע מסיכונים, שצועד צעד קדימה ושני צעדים לאחור; הוא מתמודד עתה עם בנימין נתניהו נואש, שמוכן ליטול סיכונים, נחוש בדעתו מכמה טעמים לשמור על ממשלתו, ממשלת הימין הקיצוני".
הסיכונים האישיים של נתניהו הם עצומים. על אף שהוא נוטה להקל בהם ראש, הוא מתמודד עם כמה אתגרים משפטיים, שעלולים להכניס אותו אל הכלא אם יורשע. על פי הסקרים העדכניים, לו הבחירות היו מתקיימות היום, נתניהו לא יוכל להקים ממשלה.
מילר צופה שהלחץ של ביידן לא יסיט את נתניהו ממסלול ההתנגשות. "הוא חייב לשמר את הקואליציה הזאת, המלאה בשרים קיצוניים, גם אם הדבר עלול לערער ולרסק את המוסדות הישראלים, לפגוע בלכידות החברתית ולעורר מתיחות ניכרת ביחסי ישראל-ארה"ב", כך לדבריו. בעלות ברית איתנות נוספות של ישראל, כמו בריטניה, הפצירו אף הן בממשלת ישראל "להגיע להסכמה רחבה ולהימנע מפילוג", ולשמר את עצמאותה של הרשות השופטת.
ארה"ב, כמו בריטניה, מתקשה לפענח מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם נתניהו. בחודש מרץ בריטניה וישראל חתמו על "הסכם חשוב להעמקת הקשרים הטכנולוגיים, המסחריים והביטחוניים", ולפיו שתי המדינות "מחויבות לקשר מודרני, חדשני ועתידי"; אולם כעבור ארבעה חודשים בלבד, ביולי, יחד עם אוסטרליה וקנדה מתחה בריטניה ביקורת פומבית על מדיניותו של נתניהו וקבעה כי ההתפשטות של ישראל ביהודה ושומרון היא "מכשול לשלום".
קשה לראות כיצד הגלים שעוררה ממשלת נתניהו יוכלו להביא למטרה שהיא הציבה לעצמה – להרחיב ולהביא לחוף מבטחים את הסכמי אברהם שנחתמו לפני שלוש שנים עם איחוד האמירויות, בחרין ומרוקו; ואלה מבלי לדבר על שאיפתו של נתניהו "להרחיב את מעגל השלום", כדבריו, ולכלול גם את ערב הסעודית.
נתניהו כבר ספג ביקורת מצד איחוד האמירויות על אופן ההתמודדות שלו במתיחות עם הפלסטינים, תחום שבו כמה משריו הקיצונים דוחקים בו להקשיח אף יותר, ובעלות בריתה של ישראל צופות בה בחרדה גוברת. לדברי הדיפלומט האמריקני מילר, ביידן לא יהיה מוכן לשלם את המחיר הפוליטי הפנימי של מריבה מכוערת עם ראש ממשלת ישראל כאשר הנשיא נכנס למעגל הבחירות.
"אין לו כל רצון לשאת בתוצאות או בהשלכות, לא רק בענייניה הפנימיים של ישראל, אלא גם במה שישראל עושה בשטחים, שהוא למעשה מדיניות סיפוח, כך שאני חושב שיהיה קשה מאוד לביידן להמשיך לנקוט את הקו הזה, אבל אני סבור שזה מה שיעשה".
בעוד בעלות בריתה של ישראל לא בטוחות כיצד להתמודד עם המצב, הרי שאויביה של ישראל נהנים מהמהומה. כך למשל ארגון חיזבאללה שזוכה לתמיכה איראנית, הכריז - ולא בפעם הראשונה, שישראל משמידה את עצמה והיא "על סף התפרקות והתמוטטות". בניגוד לאבן יחידה שמושלכת לאגם, האדוות שממשלת נתניהו מייצרת הן בעלות אופי מצטבר: אבן קטנה, ואחריה אבן גדולה, ואחריה סלע - שלא יביאו לדעיכה.
במקרה הגרוע, הן ישחקו את יסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל ויטביעו אפילו את קולם של תומכיה האיתנים ביותר. במקרה הפחות גרוע, הן יגרמו לערעור לא רצוי נוסף בסדר העולמי השברירי גם כך, שבו סין מנצלת את שגיאותיה הדיפלומטיות של ארה"ב, ורוסיה פולשת לשכנתה, מהלכים שיוצרים צונאמי של סכנות כלכליות חריפות.
>>> כותב המאמר הוא ניק רוברטסון, פרשן לענייני יחסים בין-לאומיים, CNN. הטור תורגם על ידי N12 ובאחריותו