"אופטימיסטים ופסימיסטים מתים באותו אופן, אבל הם חיים אחרת. אני מעדיף לחיות כאופטימיסט". את המשפט מעורר ההשראה והתקווה הזה שמעתי אין-ספור פעמים מפיו של אבי שמעון פרס ז"ל. בחודש זה מלאו מאה שנים ליום הולדתו. פרס נולד בטרם קמה מדינה ישראל, ותמיד בחר באופטימיות ככלי ליצירת עתיד טוב יותר.
מי כמוהו ידע להיות אופטימיסט. גם בשעות הקשות ביותר של חייו, שהיו כרוכים בחייה של מדינת ישראל, לא איבד תקווה. חייו היו גדושים בחלומות גדולים, אותם לא פסק מלהגשים ולשוב ולחלום - חרף הקשיים והמכשולים שנערמו בדרכו. די אם נזכיר את תרומתו העצומה לבניין עוצמתה של ישראל - הקמת הכור הגרעיני, למרות חזית צינית וספקנית מבית; את ייסוד התעשייה הביטחונית ובה התעשיה האווירית ורפא"ל; דרך הוצאה לפועל של מבצע אנטבה הנועז, שזיכה אותו ואת יוזמיו בתואר "מועצת הפנטזיה"; ועבור להצלחתו לחלץ את מדינת ישראל מקריסתה הכלכלית המזעזעת בשנת 1984, עת רשם המשק 450% אינפלציה (!), בסיועה של ארצות הברית, ידידתנו הגדולה, שזוכה בימים אלו ליחס מזלזל משרי ממשלה; ועד להשגת הסכמי שלום בינינו לבין שכנינו, שהן הבסיס לחזון המזרח התיכון החדש שנרקם מול עינינו גם אם לאט מהרצוי וכינונה של ישראל כסטרטאפ-ניישן אליה נושא עיניו העולם כולו.
"אין מצבים נואשים, ישנם רק אנשים שמתייאשים", נהג לומר באופטימיות שופעת אך מפוכחת ובהירה ביותר. היא לא נבעה מנאיביות, אלא הייתה מנוע רב-עוצמה הנדרש למנהיג השואף לשנות מציאות, ולממש חזון מרחיק ראות. פרס היה אופטימיסט מתוך בחירה מושכלת. מעולם לא אמר נואש מתוך עוצמה, נחישות, ואמונה ביכולתם של הישראלים להתגבר על כל מכשלה.
מתוך שזכה לשמש הן כראש ממשלה והן כנשיא המדינה, קבע שעל מנהיג אמיתי מוטלת החובה לשרת את עמו, ולא לעסוק בצבירת כוח לשלטון. "שלטון הוא דיקטטורה. הרצון לשרת הוא דמוקרטיה", אמר.
לקראת שנת המאה להולדתו עיינתי שוב בספרו האחרון - "אין מקום לחלומות קטנים". השם נועד לעורר השראה בקרב דור המנהיגים הבא בארץ ובעולם, ולשתף את שלמד לאורך שנות עבודתו הצמודה לימינו של דוד בן גוריון. "המציאות שאנו חווים היום בישראל עולה על כל שהעזנו להעלות בדמיוננו אז, בימי קום המדינה", כתב, ולאחר מכן הוסיף: "היה עלינו לחלום עוד, ויותר בגדול". ולסיום חתם במשפט אחרון: "אל תפסיקו לחלום. אל תפחדו. ותמיד תחלמו בגדול".
אבי בנה חזון, הממשלה הזאת היא ההפך הגמור שלה
ואולם דווקא השנה, בעודנו חוגגים 75 שנות עצמאות וחופש לעם היהודי במדינת ישראל, שהיא בשיא פריחתה, ובעודנו נערכים לציין את שנת המאה להולדתו של פרס, אחרון דור המייסדים, מציאות חיינו השתנתה באחת. מאז קמה ממשלת "הרפורמה המשפטית", המקדמת בפועל הפיכה משטרית.
אנו חווים תקופה אפלה שכמותה אינני זוכר. רוב העם בישראל, משמאל ומימין, מביט בתדהמה בתהליך הרסני ומתמשך של פילוג, שיסוי ושנאה שמובילה הקואליציה, תוך פגיעה קשה בעוצמתנו הכלכלית, ביכולותינו הצבאיות, ושחיקת מעמדנו בעולם. הממשלה, תוך גילוי אדישות למצב המתדרדר מדי יום, נוהגת בחוסר אחריות משווע, מעדיפה להוכיח לעם מי שולט בו במקום לשרתו נאמנה, מתעמתת עם בית המשפט, משתלחת במפקדי צה"ל ובלוחמיו ורוקמת תוכנית להגביל את התקשורת החופשית, ולשלוט בה.
במשך 75 שנה נסעו מרכבות ישראל בבטחה על שתי מסילות ישרים: האחת יהודית, והשנייה דמוקרטית. יציבות, מקבילות, ושומרות האחת על מסילת רעותה, איפשרו לנו תנועה בטוחה קדימה, ברוח מגילת העצמאות.
והנה אותה ממשלה, שמתהדרת בבחירתה החוקית, מגובה ב"רצון העם", מחליטה שהרסן הותר, ומותר לה לעשות ככל העולה על רוחה: לפרק את המסילה הדמוקרטית, ולחסל את המערכת העדינה של הבלמים והאיזונים. הפרת מערכת האיזונים והבלמים עלולה, למשל, לאפשר לממשלה שתבוא במקומה לפרק את המסילה השנייה. קברניטי הממשלה הזו צריכים היו לשער בנפשם, עוד בטרם צאתם למהלך הזה, שהרכבת תתהפך על יושביה.
אינני מכיר אישה או גבר בישראל, ממפלגות הימין, המרכז והשמאל, המתונים בדעותיהם, ושאינם משתייכים לקבוצת מיעוט קנאי או משיחי, שיסכימו לחיות במדינה שאיננה חופשית "על-מלא", ליברלית ודמוקרטית.
החדשות האופטימיות הן שההפיכה המשטרית נידונה מראש לכישלון, מפני שרובנו רוצים להיות עם חופשי בארצנו, מפני שלישראלים אין באמת "Plan B". לעולם לא נסכים ללכת מכאן. לעולם לא נוותר על עליונות החוק והמשפט, ולא נוותר על "הזכות להיות שווה, והזכות השווה להיות שונה", כפי שאבי נהג לומר. ולעולם לא נאמר נואש. לא נוותר על התנ"ך, ולא על ארון הספרים היהודי. לא נוותר על חזון הנביאים, ועל יהדות של "אור לגויים" מתקנת עולם. לא על הערכים שלנו. גם אל מול תופעות ההדרה של בנות ישראל, לא נוותר על הערך "ואהבת לרעך כמוך". לא נוותר על השאיפה לחיים של קיום משותף בתוכנו ועם שכננו, על רדיפת השלום. על הרצון לחיים בעולם בו אין שדות קטל. לא נוותר על אמריקה בת בריתנו הגדולה, ולא נוותר על הסיכוי להרחיב את מעגל הסכמי השלום והנורמליזציה.
לצערי, ימים רעים עוד נכונו לנו. הממשלה מוכיחה כוונה, יכולת ואמצעים לבצע הפיכה משטרית, תוך שהיא משפילה את לוחמיה ומגיניה, ותוקפת שומרי סף, מובילה למשבר חוקתי שהוא בלתי נסבל.
כל עוד קיים בדל של ספק לגבי יציבותה של ישראל הדמוקרטית, תימשך הפגיעה בכל מה שבנינו כאן והקמנו במחיר כבד כל כך.
אני מאמין שבסופו של יום, תצא ישראל חזקה יותר מן המשבר הנורא. לא תהיה לנו ברירה אלא לחזק את המסילות ולהדקן, להעמיס עליהן מחדש את מרכבות ישראל, ולהמשיך יחד קדימה, בתקווה לעתיד טוב יותר.
את כל אלו ניתן יהיה להשיג ולממש רק בדרך של הידברות, פיוס, הקשבה, קבלת האחר והשונה, ובעיקר כשנבין שאנו חיים יחד על אי אחד קטן המוקף ים סוער, וגורל אחד לנו. מאוחדים, אין מי שיוכל לנו, אך בהיותנו מפולגים – אולי לא נהיה ראויים לממש זכותנו בארץ המובטחת.
>>> חמי פרס הוא בנו של נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס ז"ל. כיום משמש כיו"ר מרכז פרס לשלום ולחדשנות, מייסד שותף קרן הון-סיכון פיטנגו