אני לא אלוף ולא בן של אלוף, בסך הכול עם השנים הצלחתי לגרד דרגת רב-סרן. אבל ב-1995-1994, כשהייתי חייל בסדיר, אבא שלי, שהשתחרר מהצבא בדרגת טוראי, היה ממובילי המחאה נגד חימוש המשטרה הפלסטינית והדביק על הרכב המשפחתי מדבקות של "אל תתנו להם רובים". עברו עוד 10 שנים, וב-2005 הייתי בקבע, אבל אבא שלי, זה שהשתחרר בדרגת טוראי ובאוסלו הדביק על הרכב "אל תתנו להם רובים", עבר עם אימא שלי לגור בחצי קראוון בשאנור. הוא צפה כבר אז את מה שקורה היום בג'נין. הוא הבין את מה שגם היום אלופי צה"ל לא מבינים כשהם ניגשים לחשוב על הפתרון - הקשר הגורדי שבין התיישבות וביטחון, ובין המוטיבציה לטרור לתמריצים חיוביים.
פרשנויות ודעות N12:
- לעצור את הכאוס: ההסכם שיכול להציל את ישראל מעצמה
- מרוץ חימוש גרעיני - באישור ישראל: הסכנה מאחורי ההסכם עם סעודיה
- בדרך למשבר חוקתי: המלכוד של ראשי זרועות הביטחון
ולמה צריך את כל ההקדמה הזאת? כי צריך לקרוא את המאמר הזה, של מי שכיהן עד לא מזמן בתפקיד ראש אמ"ן, כדי להבין עד כמה עקומה החשיבה בצמרת צה"ל.
אפשר לדון אם הסכם שלום עם סעודיה, על היתרונות שלו למדינת ישראל, שווה את הסיכונים הביטחוניים שכרוכים בו, ואולי גם מחירים מסוימים בזירה הערבית ביהודה ושומרון. עם זאת, לכולם ברור שערביי יהודה ושומרון לא באמת מעניינים מישהו מהשחקנים הרלוונטיים בהסכם המשולש בין ארצות הברית-סעודיה-ישראל, אלא כפי שכותב גם היימן עצמו - זה סוג של מס שנדרש לשלם בעיקר משיקולי פנים, הן של יורש העצר הסעודי והן של הנשיא ביידן שרוצה לרצות את האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית ערב הבחירות.
השיח בישראל, על פי מה שפורסם, מתמקד בשקילת התועלות בהסכם עם סעודיה (שיש בו מרכיב של סיום הסכסוך בין מדינת ישראל לעולם הערבי, גיבוש מחדש של ציר ערבי מתון ומתואם עם המערב מול ציר הרשע האיראני, ופוטנציאל סחר כלכלי לא מבוטל) מול המחירים והסיכונים בהקשר הביטחוני (פרויקט גרעין סעודי לצרכים אזרחיים והעברת חימוש מתקדם לסעודיה), ובהקשר של יהודה ושומרון (הדרישה האמריקנית לתשלום מחירים ביהודה ושומרון).
אבל יש כאלו במערכת הביטחונית שאצלם הכול הפוך: המחיר הוא הגרעין הסעודי והתמורה היא התהליך מול הערבים ביהודה ושומרון. היימן, לדוגמה, משקף שהוא מוכן לשלם מחיר כבד ולקחת סיכון אדיר של גרעין סעודי רק כדי להתניע תהליך שבסופו חלוקת הארץ והקמת מדינת טרור בלב ליבה. זה אומר עזה פי 20, בשטח ששולט טופוגרפית וגיאוגרפית על מרבית שטחה של מדינת ישראל. כמה מעוות. קצינים בכירים לשעבר שתמכו באוסלו, הבטיחו ש"ההתנתקות תביא ביטחון", ורק לאחרונה תמכו בהסכם הגז עם לבנון והיום כבר מצטערים על זה. גם הם כבר מבינים שזה אחד הגורמים לשחיקת ההרתעה שלנו מול חיזבאללה ולתעוזה הרבה של נסראללה בתקופה האחרונה.
היימן גם חי בתחושה אמיתית שאנחנו "ברגע האחרון" ושחייבים להציל את מדינת ישראל ממסלול הקריסה שהיא צועדת בו, וכל זה רק כי יש כמה פריווילגים שהפסידו בבחירות לא מוכנים לוותר על כמה מהפריווילגיות שלהם ולחלוק את השלטון עם הימין שמבקש סוף סוף להחזיר את המושכות לעם. במילים אחרות, היימן מוכן שוב לקחת סיכון ביטחוני אדיר, לפי הניתוח שלו עצמו, רק כדי לבלום את הרפורמה המשפטית ולהביא אולי לשינוי בהרכב הקואליציה ולהקמת ממשלת שמאל.
והיום (רביעי), התבשרנו על עסקה נוספת שהתבשלה ובמסגרתה מדינת ישראל אישרה העברת רכבים משוריינים לפלסטינים בכדי שהם יילחמו בארגוני הטרור במקומנו. זו שוב אותה רוח אוסלו שמנשבת, שאני משוכנע שמי שמוביל אותה הוא הדרג הצבאי. זו שוב אותה מחשבת עוועים שאינה לומדת מאום מן העבר וממשיכה לחתור להקמת מדינה פלסטינית בלב ליבה של ארץ ישראל. בינתיים ראש הממשלה הכחיש, וטוב שכך, אבל צריך להיות כאן עם האצבע על הדופק.
אז אפשר וצריך להסתייג ממי שפוגעים במפקדי צה"ל במילים בוטות ומעליבות, אבל אי אפשר להמשיך לעצום עיניים ולהתעלם מהמציאות ולפיה צה"ל ומערכת הביטחון מובלים בעשורים האחרונים על ידי תפיסות שמאל מובהקות. אפשר וצריך להבין שצה"ל שבוי כבר 30 שנה בתפיסת אוסלו, שמרבית בכיריו הם חניכי האסכולה הזו והם מנסים לדחוף אותה גם היום, ושממשלת ימין על-מלא לא תוכל לקדם מדיניות ביטחונית ומדינית ימנית בלי לשנות את התפיסות האלה בצה"ל ולהוביל חשיבה אחרת לגמרי. וכן, כאזרחים במדינה דמוקרטית, ולא משנה מה דרגתנו הצבאית, אחת הדרישות שלנו מהממשלה, כל ממשלה, צריכה להיות שבמידת הצורך תכפה את מרותה על צה"ל ומפקדיו, ותזכיר להם שישראל דמוקרטית היא מדינה שיש לה צבא ולא צבא שיש לו מדינה.
וכעת תורה של ממשלת הימין לעשות זאת.