כל טייס בחיל האוויר מכיר את המושג "כוח אדום". בכל תהליך תכנוני, לקראת כל מבצע גדול, ממנים צוות שיחפש את הזווית האחרת, יצביע על ליקויים שלא נראו במבט ראשון, יציע התאמות נדרשות.
מאות טייסי חיל האוויר במילואים מהרהרים עכשיו במבצע שלא היה כמותו: שחרור הפצצה האימתנית ביותר ששיגרו אי פעם, והפעם לא אל בסיסי מחבלים או כור גרעיני, אלא אל קודש הקודשים הישראלי - צבא ההגנה לישראל והכשירות המבצעית שלו. היכן הכוח האדום שלהם?
לכינוס המכריע השבוע, שבו דנו באפשרות להפסיק להתייצב למערך המילואים, הם הזמינו הרכב שנצבע כולו בצבע אחד, לא אדום. היו שם רוני אלשיך, שחשיבות הדמוקרטיה בעיניו ניכרה היטב בשימושו האובססיבי ברוגלות ועל יחסו לראש הממשלה מיותר להשחית מילים; אביחי מנדלבליט, שהחלטתו המכריעה להעמיד לדין ראש ממשלה על שוחד, נשחטה לא מכבר בבית המשפט המחוזי; חמי פרס, הבן של שמעון; ופרופסור סוזי נבות, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה שמייצגים את הקו הלוחמני ביותר נגד הרפורמה. מה עם שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, מומחה עולמי למשפט? עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס? עם משה כהן אליה, פרופסור למשפט חוקתי? אולי, חלילה, דוקטור אביעד בקשי מפורום קהלת?
מה קרה לתרבות הפתוחה של חיל האוויר, שבה אפשר לעמוד אפילו מול מפקד החיל ולהגיד את דעתך, אבל אי אפשר לשמוע אף דעה שונה באשר לחוק עילת הסבירות? בהלכה היהודית, אם בית דין של 23 דיינים מחליט פה אחד להוציא להורג נאשם, הוא משוחרר לחופשי באותו רגע, בשל החשד לחשיבה קבוצתית. האם לאיש מהטייסים לא מוזר שאין אפילו קול אחד נגד?
אי אפשר להישען על מי שהתנדבותו על-תנאי
טייסי חיל האוויר סיכנו ומסכנים את חייהם במקומות ובגבהים שאיש מאיתנו לא מסוגל אפילו לשער. לא ישבנו בקוקפיט רחוק מאוד מנמל הבית, מעל מערכי נ"מ עוינים, עם טיפות הדלק האחרונות. לכן, מוטב לחסוך את העלבונות המביישים בנוסח "לכו לעזאזל", "פריווילגים", "נפולת של נמושות". אפשר גם לוותר על ההתנשאות מהצד השני בסגנון "שהבנים של סמוטריץ' וגולדקנופף יחליפו אותנו". לא חסרה רוח התנדבות ולא חסרים טייסים אמיצים גם מהצד השני של עילת הסבירות.
אין גם טעם בוויכוח הסמנטי המתיש אם מדובר בסרבנות או בהפסקת ההתנדבות לשירות מילואים. צה"ל צריך להודיע לכל מי שלא מגיע לשירות מילואים בגלל חקיקה, שהוא משוחרר משירות מילואים. לא בכעס, אלא בתודה ובצער: יכולתה של מדינה להגן על עצמה נשענת על מערך ההתנדבות הזה, ואי אפשר לקחת בחשבון במצבת את מי שהתנדבותו על-תנאי, תלויה בגורמים חיצוניים למשימה.
המדינה צריכה להודיע, לא בכעס אלא בצער, שגם אם רמת כשירות תרד אל הקו האדום ומתחת לו, יש דברים שאי אפשר להיכנע להם. בדמוקרטיה הכנסת בהחלט יכולה להיכנע לרחוב, אבל היא בשום פנים ואופן איננה יכולה להרשות לעצמה להיכנע לקבוצת קצינים בסרבלים שמשתמשים בקוקפיט כדי להסיט את כיוונה של המדינה, ולשמש כמעין בית נבחרים שני שמטיל וטו על הכרעת הרוב. יש הבדל עקרוני בין סירוב למלא פקודה בלתי חוקית בעיני טייס – למשל שרפת חווארה, או פגיעה לא מידתית בחפים מפשע – לבין ניצול הכוח הצבאי כדי להשיג שינוי פוליטי.
ממשלת ישראל – כל ממשלה – אינה יכולה להתכופף בפני מאות טייסים, כי המשמעות היא שאין יותר צבא; רק מיליציות. טכנאי טיסה ישביתו את החיל בגלל הפסקת הרפורמה, גולני יכריזו על מרד אם לא יכבשו את ג'נין, הדרוזים ינטשו את הקו אם הטורבינות לא יפסיקו להסתובב. זה מחיר נורא לשלם, אבל מחיר הכניעה יקר ממנו.
את המערכה הזו, אסור שחיל האוויר יכריע.