מרקס אמר שההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם ראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה.
בחודש יוני 2012, בשיאו של המשבר מול ארצות הברית, כשאובמה היה בעיצומו של הקמפיין הבחירות לנשיאות, הוא חשש יותר מכל דבר אחר - שראש הממשלה נתניהו עלול לצאת למהלך צבאי לא מתואם מול איראן שיגרור את ארצות הברית למערכה, ובכך לסכל את הקדנציה השנייה שלו כנשיא.
אובמה, שרצה להראות שהעימות שלו אינו עם ישראל אלא עם ממשלת נתניהו, בחר להזמין את נשיא המדינה דאז, שמעון פרס. ולא רק שהזמין אותו, אלא העניק לו את העיטור הנשיאותי הגבוה ביותר - מדליית החירות. זו הייתה מחווה שמצד אחד סימלה את הכבוד לנשיא שמעון פרס ולמדינת ישראל, אבל לא פחות מזה זו הייתה הכנסת אצבע בעין לראש הממשלה נתניהו, בבחינת - אנחנו יודעים לכבד את מי שיודע לעבוד איתנו. רק להזכיר, שבאותו הזמן ביידן היה סגן הנשיא, כך שהתרגיל מוכר לו היטב.
ההזמנה כעת לנשיא הרצוג אינה שונה בתכלית השינוי. היא באה לתת את אותה ההצהרה – הבעיה שלנו אינה עם מדינת ישראל או עם העם היושב בציון, אלא עם ממשלת נתניהו.
כזכור, אובמה נבחר לקדנציה נוספת, שאופיינה במתיחות רבה בינו לבין נתניהו, ששיאה היה בחתימה על ההסכם עם איראן, בנאום נתניהו בקונגרס נגד ההסכם למורת רוחו של אובמה ובהימנעות חסרת התקדים מהטלת וטו על ההחלטה במועצת הביטחון נגד ההתנחלויות.
אין יחסים סדירים בלי קשר בין ראשי המדינות
אין ספק שהמצב היום דומה. שוררת מתיחות רבה בין ביידן לנתניהו. ממשלת נתניהו אומנם משדרת שלמרות המתח הרב בין המנהיגים, העניינים והשותפות מתנהלת כשורה – שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני מתקיים במלוא עוצמתו ועדיין אנחנו זוכים למטרייה הדיפלומטית האמריקנית במוסדות האו"ם.
הדבר אינו מדויק, כי בסופו של דבר אין תחליף לקשר אינטימי והדוק בין ראשי המדינות. טלפון אחד מראש הממשלה לנשיא יכול לפתור הרבה בעיות ולהתוות את רוח המפקד לדרגי העבודה שמתחת. חוויתי זאת לא פעם בתפקידיי, הן כיועץ מדיני בוושינגטון והן כראש מטה לשני שרי חוץ. אין לכך תחליף! אומנם אתמול (שני) יזם הנשיא ביידן שיחה, אך זו נועדה בעיקר להעביר את המסר שהרפורמה המשפטית חייבת לעבור בהסכמה רחבה וכדי להביע את הדאגה מחברים קיצוניים בממשלת נתניהו. העובדה שלראש הממשלה כיום אין גישה ישירה מסמנת ללא מעט מדינות, ובכללן מדינות ערביות, שהדרך לוושינגטון לא עוברת בירושלים ומשדרת חולשה בזירה הבין-לאומית.
מעבר לכך, השינויים הטקטוניים שמתרחשים לנגד עינינו במזרח התיכון מהתעצמותה של איראן, כניסתה של סין, חזרתה של סוריה לחיק המדינות הערביות ותעוזת החיזבאללה, הקשר לארצות הברית חייב להיות כיום, יותר מתמיד, הדוק. אין לישראל את הפריווילגיה להרשות לעצמה קשר רופף. אסור לשכוח שביידן יכול להיבחר פעם נוספת ואז בקדנציה האחרונה שלו יהיה משוחרר לעשות כרצונו כמעט ללא מגבלות.
למרות הכול, ביידן איננו אובמה. הקשר והזיקה שלו לישראל קרובים הרבה יותר. הוא אולי ההזדמנות הטובה ביותר, ויש שיגידו האחרונה, לחזק את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית ולשמר את כוחה של ישראל בארצות הברית כקונצנזוס בין שתי המפלגות.
לפני הפגישה הראשונה שמתוכננת למנהיגים בסוף חודש ספטמבר בשולי עצרת האו"ם, ראש הממשלה נתניהו חייב לחזור לדבוק בסדר העדיפויות שהוא עצמו הציב לממשלתו בנאום השקתה בכנסת - עצירת הגרעין האיראני, נורמליזציה עם סעודיה והמלחמה ביוקר המחיה. כל דבר שעלול לפגוע סדר העדיפויות הזה ובקשר עם הממשל האמריקני, שאמור להיות הכלי העיקרי בהשגת היעדים, חייב לזוז הצידה.
מרקס גם אמר, שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. כולי תקווה שכוונותיו הטובות של הנשיא ביידן לא יסללו את הדרך לשם, כי כרגע נראה שאנחנו כבר על הדרך המהירה.
>>> יקי דיין שימש כראש המטה של שרי החוץ סילבן שלום וציפי לבני, כיועץ מדיני בוושינגטון וכקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג'לס