"נִפָּרֵד מֵאֵלה שקשה לְעָזְבָם – לא בקול רם. נאמר להם רק, כי אין להשיב את אשר אין להשיב. נזכיר להם רק, או מוטב לא נזכיר, שורה כלשהי או בית משיר". ובכל זאת, מה נגיד ומה נאמר, "כבר ייבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם בלי קול".
מנסים להכחיש את הידיעה המרה. מבקשים ומייחלים: "אנא הגבר עוצמת אותותיך", אך אין קול ואין עונה. רק אות ומכתב, שהופכים בצליל יגון לשיר: "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר, לא אישה, לא כדור מחבלים, שום דבר. כי ככה נשבעתי לאחי, אחותי להורים". "עוד זה מדבר וזה בא", "ואם יקרה לי משהו, תחייכי בגאווה". למרות ש-"לא גיבורים אנחנו, כי מלאכתנו שחורה, תשקע השמש, תבוא העלטה, ואז ננום בבגדנו במיטה, כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא". ובקשה קטנה מאהובינו: "לנצח זכור נא את שמותינו".
כל כך הרבה שאלות פתוחות. "בשעה מסוימת, נסגרות כל הדלתות. וכל האהבה נגמרת, רק אתה ממשיך לתהות": "יש ודאי במקום נסתר, תשובה לכל דבר, אז למה דווקא לי, נגמר הכול לפני שהתחיל"; "תגיד לי, איך לעצור את הדמעות, תגיד לי, איפה יש עולם אחר לחיות, תגיד לי, למה אין אמת, רק הזיות. אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות? תגיד לי, איך עם המוות אתה חי, מסתיר הדמעות בכל לילה, תגיד לי – עד מתי?"; "האם אתה שומע? האם אתה יודע?". "האדם נגדע. ואני לא יודע, איפה הייתי ואיפה אהיה, כמו עץ השדה".
אחיותינו ו-"אחינו כל בית ישראל", סופקים יחדיו כפיים וקוראים – "שמע ישראל". ואנו בכאב נושאים "את צער השתיקה", "ואפילו בהסתרה". נמוגים ודומעים, "דמעות של מלאכים, דמעות שקטות, דמעות יפות ועצובות". חושבים: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות". מתנפצים כמו גלים ובוכים. בוכים "על רגעי הבדידות", "ועל שני לבבות אוהבים ורחוקים". וכמה קשה לתאר. שכן: "את ואני היודעים, ונורא הדבר שרק הוא לא – עד כמה קצרים החיים, החיים הקצרים שניתנו לו. נדיב ונסער ומכאיב, קצר פה כל כך האביב". ובצל התדהמה והתמרורים, "בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה, הראו לי את שער הרחמים".
מה יהיה. "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי". "איך צומח שקט מתוך המהומה". כיצד ניתן לחשוב על נחמה, כאשר "את חיוכך, תינוקת, קברו באדמה". את, ילדה אהובה, אשר לך הבטיחו "עלה של זית" ושלום בבית. הבטיחו לך "אביב ופריחות" ויונה, וכמובן – "שזאת תהיה המלחמה האחרונה".
"מה לי בשמיים, מה לי בעפר": "געגועי כמו דלתות שנפתחות בלילה" – "אני ישנה, אך ליבי ער". השעון עצר אך הזמן דוהר. "כבר שנה לא הרגשנו כמעט, איך עברו הזמנים בשדותינו. כבר שנה ונותרנו מעט, מה רבים שאינם כבר בינינו". "היו שהלכו ולא שבו, כשיר וכתפילה". כי "כשהלב בוכה, רק אלוקים שומע, הכאב עולה מתוך הנשמה". ותמיהה באפילה נטולת קרקע יציבה: "אתם זוכרים את השדות, הנרקיסים בשבתות?".
>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן
"לא קלה היא, לא קלה דרכנו". "לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער". אומנם זה "אותו העמק, הן זה אותו הבית, אבל אתם, הן לא תוכלו לשוב. ואיך קרה, ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב?". הד השאלה חוזר אלינו כמו על "מגש הכסף", בסערה – "בקול דממה דקה".
ובטקסים, מרכינים ראש ואומרים: "במותם ציוו לנו את החיים". הציווי הוא חובה עבורנו: "הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים, הוא לעמוד מולם ולומר, שנשתדל בכל יכולתנו לבנות מעל השורשים, שהם, תקעו במו גופם באדמה הקשה: עץ יפה, בית נאה, חֶברה יפה ככל האפשר". ואולי זו מרוצת החיים: "בין חיוך לדמעה, בין כאב לשמחה, בין שנאה לבין אהבה, עוד בוערת אש התקווה".
"אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות", מתאזרים באופטימיות זהירה, למרות הנפילות. "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, עולים באים מן הבקעה, יורדים אלינו מן ההרים, צוחקים את האביב, האהבות, הנעורים, ואת הדברים אשר שכחנו כבר איך הם נראים. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים". כי "זה לא חלום. עוד יבוא היום, יום לו חיכינו אלפיים שנה, המלחמה האחרונה". וכדברי הנביא: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה". עוד תראי, "עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה, בשנה הבאה". "הכול יסתדר. היו זמנים קשים, בסוף הכול עובר. היו זמנים טובים, יהיו טובים יותר".
יש לנו "סיכוי להינצל". "יש סיכוי לאהבה": "בין האפל לנסתר, בעולמנו המר, אומרים שיש עוד תקווה, קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה". חרף כל הניסיונות והקושי, "זה ייתכן, זה אפשרי": "יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא". כי כבר אלפיים שנה, "נפש יהודי הומיה". ליבנו מלא תקווה – "והיא תנצח!". ונסיים בתפילה:
"השיבני ואשובה, אל הארץ הטובה" – "ארץ ציון" ו-"ירושלים הבנויה".
>>> רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מנטור במכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית, יוצר ועורך תוכן. בקרוב יראה אור ספרו השני: "המסע אל פנימיות הרצון – המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי בין ניטשה לרב קוק", בהוצאת הניר ועדרך