"היינו שם בלילות הקפואים, בפעילות שנמשכה לפעמים גם 17 שעות רצוף. לילה אחרי לילה, גם שבוע שלם. היינו בגבול הנידח וידענו שמוטלת עלינו משימה חשובה. ועדיין, המורכבות ניקרה בנו - שאלנו את עצמו האם אנחנו כלבי שמירה? עפוצים, לפעמים נרדמנו על המשמר. אנחנו בני אדם בסך הכול, בני 20. כמה שניסינו לפעמים זה היה מעבר ליכולתנו שלא לעצום עיניים. לרוב גילינו אחריות והתנדבנו בכל פעם מישהו אחר להישאר ער בתורו. היינו שם, בכל אותם מקומות שלא ניתן לענות בקשר כי פשוט אין קליטה. זה לא היה חריג שעברו שעות מבלי שניצור קשר. היינו לאורך הגבול כשהכדורים שרקו מעלינו ועל ידנו ללא הרף. התרגלנו לצרורות ולנתובים. אני יכולה לתאר לעצמי מה עבר על המפקד והלוחמת בנקודה ההיא בגדר. הם אחרי לילה לבן, לקראת סוף הפעילות, רק חושבים על השלמת שעות השינה"
את הדברים הללו כתבה יפעת ספרן, שהייתה לוחמת בגדוד מעורב, בפוסט שהעלתה לפייסבוק מיד אחרי התקרית הקשה בגבול מצרים - פיגוע הירי בו נהרגו סמלת ליה בן נון, סמ"ר אורי יצחק אילוז וסמ"ר אוהד שמעון דהן ז"ל. זו אינה העדות היחידה שהגיעה אלינו בימים האחרונים על המתרחש בגבול והמצב בגדוד. גם כשהלוחמות והלוחמים נמצאים בימים קשים וספגו פגיעה לא רק בשטח אלא גם בדיון הציבורי, חשוב לעשות סדר.
חשיבותם בתוך הצבא כבר ברורה
פגשתי אותם באחרונה בכמה פעילויות לאורך הגבול המצרי. בחצי השנה האחרונה הם סיכלו ושיבשו כמעט 300 הברחות סמים. זה מצריך מקצועיות, חדות, סבלנות ומבצעיות גבוהה. הגדודים המעורבים, ויש 4 כאלה, הם סיפור הצלחה בצה"ל באופן בו התפתחו בביקוש לגיוס ובהצלחות המבצעיות. הוויכוח על חשיבותם בתוך הצבא הסתיים מזמן, הוויכוח הוא בחוץ והוא בעיקר מונע מאג'נדות ובורות. אגב, הנשים מצביעות ברגליים, הן רוצות שירות משמעותי ומספרן עולה בכל שנה. גם נשים דתיות. יש מי שזה מפריע לו.
"בשני העשורים האחרונים נכנס לתפיסה האסטרטגית של צה"ל, בנוסף להכרעה, הרתעה והתרעה, מרכיב של הגנה. במקביל, התפתח "צבא הגנת הגבולות", ובתוכו מערך הגנת גבולות המהווה חלק מזרוע היבשה. בשל אי הכרה בייחודיותו, הוא אינו ממוצה מספיק. תחושות, כגון נחיצות נמוכה ונחיתות בהשוואה לכוחות המתמרנים, זהות מקצועית מטושטשת ושחיקת הכוח בבט"ש, מאתגרים את מערך הגנת הגבולות בבניין הכוח ובהפעלתו. כדי לספק מענה לאתגרים הללו, יש לייצר שינויים מבניים ומקצועיים שיסייעו בביסוס זהות יחידתית"
את הדברים הללו כתבו במאמר שפורסם על ידי צה"ל עצמו: בין זהות לאתוס / אבשטיין - אבידר. הוא משקף את חוסר המוכנות של חי"ר הגבולות והיעדר תחושת הזהות שלהם. הדברים משקפים יפה את המציאות גם בקרב הלוחמים בגדודים המעורבים.
"טענתו המרכזית של המאמר הייתה שיחידות ההגנה בצה"ל הוקמו לאור דרישה חברתית ומדינית, ושינוי בתפיסת הביטחון, אשר שמו את ההגנה על גבולות מדינת ישראל בראש סדר העדיפויות. מנגד, צה"ל, למרות כמה ניסיונות בעבר, לא פיתח עד כה תפיסה סדורה להגנה, ולכן פיתוח כוחות להגנה נעשו בהיעדר תכנון והבניה. מצב זה מייצר אתגרים לשמירת האפקטיביות הקיימת במערך וחסמים לפיתוחו בעתיד. הצעתנו לפתרון אתגרים אלו כוללת פתרון מבני - הוצאת מערך הגנת הגבולות מתוך זרוע היבשה תחת ארגון חדש שבו יחידות ההגנה יהיו חלק מליבת הארגון - מיסוד מקצוע ההגנה; ומגוון שינויים פנימיים בתפקוד המערך".
נמוך בתיעדוף
כעת, בעקבות התקרית, החליט הרמטכ"ל לבחון את תפיסת ההגנה בגבול מצרים מחדש ולבצע התאמות ושינויים. הגדודים (ברדלס וקרקל) אינם עוברים אימונים גדודיים כמעט בכלל. הלוחמים נמצאים בבט"ש כמעט כל השירות שלהם, ברצף, בלי הפסקה, בלי חידוש ושמירה על כשירות מינימלית. ללוחמים בגדודים אין שגרה רגילה של 4 חודשים קו ואז 4 חודשים של אימון, הם מקבלים אימונים לעיתים רחוקות. כיצד ניתן לצפות מהגדודים לפעול במקצועיות כשאינם מקבלים הכשרה ראויה לכך? שגרה כזו מעלה כמה בעיות: פרקטיות, אסטרטגיות, טקטיות, וזה מבלי לציין את ההשלכות על המוטיבציה של הלוחמים. ולמען מה? חסכון בכסף? הרי ראינו שלחסוך בכסף לבסוף עולה בחיי אדם. מצד שני, התיעדוף באמצעים הולך באמת לגזרות אחרות, מאוימות יותר, נפיצות הרבה יותר.
יש חשיבות להחלפת תעסוקה מדי ארבעה חודשים, שמטיבות עם הפעילות המבצעית והלוחמים. אסור לזלזל בלוחמים, והמפקדים בראשם, בכל הקשור לגזרה הזו. אומנם זו גזרת שלום, אך גזרה מסוכנת ובלתי צפויה. ההרגשה בקצה אצל רבים מהלוחמים בגדודים הללו היא שצה"ל הפקיר אותם למשימתם. בגלל שמדובר בגדודים מעורבים הם נותרים ללא הכשרה מספקת, עם ציוד ברמה נמוכה וכוח אדם שלא מספיק לגזרה כל כך גדולה.
חוסר ההשקעה בולט בשטח, ומתבטא כמעט בכל אספקט מבצעי: המשימות ארוכות במיוחד, כ-12 שעות, ועלולות להימשך גם יותר מיממה. הם מקבלים משימה אחר משימה בלי מנוחה מספקת באמצע. גם במשימות עצמן, ולמרות ירי בלתי פוסק בגזרה, בין אם "באוויר" ובין אם על כוחות צה"ל, בגדוד עדיין משתמשים בכלים לא ממוגנים. הגדודים סובלים ממחסור ב"טלפונים אדומים", ונאלצים להתמודד עם גזרה ענקית שכוללת חלקים ללא קליטה טלפונית וקשרית.
צה"ל צריך אותם. הם מאפשרים לחטיבות החי"ר להתכונן למלחמה ולא "לשרוף" את הזמן בבט"ש (למרות שגל הטרור ביהודה ושומרון שינה את התמונה. תארו לכם שגולני, צנחנים וגבעתי היו צריכים להחזיק גם את קו הגבול במצרים). הם סיכלו פיגועים (למשל במחנה הפליטית עקבת ג'אבר ביריחו), חיסלו מחבלים וסיכלו הברחות סמים ונשק.
יש מקום לבחון מחדש את מדיניות צה"ל בנושא הזה, בתקווה שהמקרה האחרון יוביל לשינוי קטן. המפתח נמצא בפיקוד הבכיר, לא הזוטר. בדוגמה האישית. ההחלטה נמצאת בידי מי ששלח אותם לשם. צריך לאפשר להם את התנאים, המשאבים, המוטיבציה והתמיכה לעמוד לילה-לילה במשימה.