לא עסקנו בנופלים, עסקנו בנו
הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון מלאים בתוגה, הזמנה להתכנס פנימה, להתייחד כדי להתעורר. אני חש שההולכים מביטים בעיניי ומצווים עליי ועליכם ליטול את מקל השליחות ולהמשיך בדרך. אני מתייחד עם אלה שאינם, עם אלה שגלי השנאה ומכונת ההשמדה של אויבנו גדעו את עץ החיים, ומתחייב לבנות, לצד בורות של כאב, מגדלים של תקווה.
השנה, אני חש צורך לבקש מההולכים סליחה. בימים האחרונים לא עסקנו "בהם" אלא אך ורק "בנו". מרוב עיסוק בטקסים בבתי הקברות ובנוכחות של הפוליטיקאים, מרוב עיסוק בגבולות המחאה, שכחנו, שכחנו את ההולכים.
זו שנה שלא זכרם של ההולכים עומד במרכז. זו שנה הבוחנת את יכולתם של החיים להתקיים, ביחד.
אני מבקש סליחה. סליחה משישה מיליונים; סליחה מ-24,213 חללים; סליחה מ-4,255 נרצחים בפעולות איבה.
עוד לא מאוחר. את הימים שעוד נותרו, נוכל להקדיש להם, למורשתם ולצו שהותירו לנו. את השעות הבאות ראוי שנקדיש להלמות לב שפסק מלפעום, לעיניים שנעצמו. להורים שחוו חורבן, ליתומים ולאלמנות שאיבדו טעם וריח, שהשמיים שלהם מעוננים תמיד. בשעות הבאות נעצים את המחויבות להמשיך, לא להתייאש, לא לוותר על הארץ המיוחדת שלנו.
בימים שעוד נכונו לנו, ראוי שנעסוק קצת פחות בעצמנו ונחזור לעסוק בהם ובערכים שהציבו לפתחנו. כך, אולי, נהיה ראויים לקורבנם. כך, אולי, נוכל להמשיך בדרכם.
הצו שלהם לעתיד טוב יותר
יום הזיכרון לא נועד רק להתייחדות עם זכר ההולכים, הוא לא רק יום של מוות. יום הזיכרון הוא גם יום שתכליתו לעצב את החיים העתידיים של הפרט, הקהילה והאומה. בתי העלמין זרועים בקברי לוחמים שבאו מקהילות שונות, מזהויות מנוגדות. תחושת האחריות לקיומה של המדינה, לביטחונה ולשגשוגה, הובילו אותם לוותר על המהות האנושית, על החיים.
הצו של המתים הוא לא להסתפק באמירה ש"טוב למות בעד ארצנו", אלא לכתוב יחד את הצו העליון: "טוב לחיות בעד ארצנו".
לא רק הגנה על הגבולות
המהות היהודית והציונית לא מקדשת את המוות. הנכונות להילחם לא נועדה כדי להרוג את האחר. היא באה, בבסיסה, כדי להבטיח את הזכות לחייה של האומה. מעולם לא ראינו במוות פעולה הרואית; לא קידשנו את החורבן; לא שמחנו על האובדן. הנכונות להילחם באה רק מפני הצורך הפשוט - להיות עם חופשי בארצנו.
אשר על כן, מסגרות השירות של כלל אזרחי ישראל לא נובעות רק מכוחה של המשימה להגן על הגבולות, אלא בעיקר כדי להצביע על השייכות של כולנו לצו החיים. מי שפורש מן הברית, בהכרעה אידיאולוגית גורפת, מכריז שהוא לא שותף, שהוא לא חלק מהסיפור של כולנו.
שירות לכולם, או התפרקות
בעיתוי שאין נורא ממנו, בחרה ממשלת ישראל לעסוק בסוגיית השירות של כלל חלקי החברה הישראלית, בערב יום הזיכרון. היא נוטה להעניק פטור גורף, תוך שהיא ממציאה מושג אנטי-מוסרי, אנטי-ציוני ובעיקר אנטי-יהודי: "שוויון בנטל כלכלי". זו עוד סיבה, הפעם של הממשלה, לבקש סליחה מההולכים.
סליחה, שבשבוע הקדוש של הברית הישראלית, סליחה שבשבוע שבו עלינו לקדש את המסירות וההתמסרות, את היחד העמוק, בחרנו לפרק את הגוף הישראלי לרסיסים. סליחה שבשבוע הקדוש החלפנו דמים של הולכים בדמים (מילה נרדפת לכסף), במטבעות. אין מחיר ליחד, אין מחיר לערבות הדדית, אין מחיר לזכות להיות שותף בהגנה על העם ועל הארץ.
גם כאן, ראוי היה שהימים שלפני יום הזיכרון ינוצלו על ידי שר הביטחון וראש הממשלה לנאומים שיעמיקו את האחריות ההדדית ולא את ההיפרדות וההתפרקות.
ברית ישראלית יכולה להכריז שהיא מכירה בשונות, בצרכים הייחודיים של כל קהילה, אך בה בעת היא לא מאפשרת לאיש להשתמט מחובת האחריות הכוללת. ההנחה הפשוטה היא שכולם משרתים: יהודים וערבים, דתיים, חילונים וחרדים.
ההנחה הפשוטה היא שניתן למצוא דרך בה כל אחד יוכל לשרת מבלי שיפגעו באורחות חייו.
ההנחה הפשוטה היא שמצבה של המדינה דורש התגייסות וביטוי של סולידריות עמוקה כדי להגן על הגבולות, אך גם כדי לחזק את מערכות ביטחון פנים, הרווחה והחינוך. יש מספיק עבודה לכולם. הברית הישראלית מושיטה יד לכל אזרח ומזמינה אותו להיות חלק ממנה.
ההנחה הפשוטה היא ששירות לכולם, יסייע להשתלבות חברתית וכלכלית עתידית של כלל הקהילות והשבטים.
ההנחה הפשוטה היא שללא שירות לכולם, נתפרק.
המילים הרגילות לא יספיקו
ימים קשים לפנינו. כולנו נפקוד בתי קברות, נבקר משפחות שחרב עולמן, נושיט יד, נזיל דמעה. נקשיב לסיפורים. חלקנו יתייחד בעזרת שירים, אחרים יאמרו מזמורי תהילים. לא נוכל להסתפק במילים הרגילות. נצטרך להבטיח להם שלא ניתן לארץ להתפרק, נעשה הכול כדי ש"אחוות הלוחמים" תהפוך ל"אחוות החיים". השנה כולנו צריכים להתבונן על מצבות עשויות אבן, שהן בכלל "אבנים עם לב אדם", ולהבטיח שלא נהיה "אנשים עם לב של אבן".
>>> הרב שי פירון הוא שר החינוך לשעבר, כיום נשיא תנועת "פנימה"