עשרות רבות של אלפים משתתפים השבוע באירועי חודש הגאווה בתל אביב. יש שאומרים שיותר מאשר בהפגנות, יותר מאשר בהלוויות המוניות, יותר מאשר בהופעות – זהו הכינוס הגדול ביותר בישראל. הוא כבר לא אקט מחאה, אלא אירוע תיירותי ותרבותי, שמן הסתם מושך אליו גם המוני אנשים שלא ממש מגיעים בגלל האג'נדה, אלא רק כדי לקחת חלק במסיבה הגדולה בארץ.
ובכל זאת, האירוע החשוב מבחינת הלהט"ב בישראל התרחש דווקא בירושלים, אפילו שהוא מצומצם ביחס לקרנבל התל אביבי. במשך ימים רבים הזהירו אותנו מהתנגשויות אלימות, ממצעד שמעורר אמוציות ואנטגוניזם בקרב מאות אלפי תושבים בעיר הבירה, דיברו על מאמץ אדיר של המשטרה להפריד בין התומכים והמתנגדים – כותרות שתודלקו על ידי שני הצדדים - אבל ברגע האמת מצעד הגאווה התקיים במעמד צד אחד. אלפי משתתפים צעדו במרכז העיר, ומולם הפגנה של עשרות (במקרה הטוב), שכוללת את בנצי גופשטיין וכמה חברי ארגון להב"ה.
לא צריך ללכת כל כך אחורה כדי להיזכר עד כמה שנוי במחלוקת היה פעם מצעד הגאווה בירושלים. אני עוד זוכר את המצעד שהוגבל לאצטדיון בגבעת רם, מפחד שהמשטרה לא תצליח להתמודד עם עימות המוני מול המתנגדים, ואת הקריאות גם של אנשי ימין מתונים (ואפילו אנשי מרכז וכמה מחברי הקהילה בעצמם) שלא לצעוד בירושלים כדי להימנע מפרובוקציה ופגיעה ברגשות הדתיים של תושבי הבירה. השנים חלפו, וההתמדה של מארגני המצעד והקהילה הלהט"בית בירושלים הוכיחה את עצמה: העובדה שהמצעד הזה עובר כבר כמה שנים בלי מחאה גדולה ומשמעותית, מצביעה על כך שמטרה אחת לפחות הם כבר השיגו.
מעבר לכמות הצועדים וזהות הדוברים, כדאי לראות מי הוביל את ההתנגדות השנה, ובעיקר – מי לא היה שם. החברה החרדית, למשל, שבעשורים הקודמים הייתה מוקד ההתנגדות והזעקות נגד המצעד, שנציגיה בכנסת ניסו למנוע את קיומו ומתנגדים באופן אוטומטי לכל הצעת חוק שמיטיבה הקהילה, לא השמיעה הפעם את קולה. זה לא שפתאום הם גילו שאין בעיה הלכתית עם העניין, או שהרבנים החליטו להניף את דגל הסובלנות – הם פשוט הבינו שהתנגדות כזו לא תוכל לשרת אותם, ולמעשה תשיג את ההפך. לכן הפתרון שלהם – התעלמות מוחלטת. חברי הכנסת החרדים כמעט ולא מתראיינים היום בנושא. אין בארץ עוד ציבור שיכול להתארגן במאסות כל כך גדולות, ואם ההנהגה החרדית הייתה רוצה - עשרות אלפי חרדים היו מנסים לעצור בגופם את המצעד הזה. במצב כזה, ספק רב אם אלפיים השוטרים שהוצבו שם היו מסוגלים למנוע התנגשויות אלימות.
גם הציונות הדתית (הציבור, לא המפלגה) החליטה שמאבק חזיתי בלהט"ב הוא כבר לא אחד מעקרונות הליבה שלה. בשנים האחרונות לא מעט דמויות מתוך הציבור הזה יצאו מהארון, וגם גורמים שמרניים מקיימים דיאלוג די פתוח בנושא, מה שמוריד את הלהבות ואת העוינות. נשארנו עם להב"ה, ועם חלק די קטן מהחרד"לים – תמיד אותם פרצופים ושמות, וגם אותם טיעונים שאיך לומר? לא ממש קנו אחיזה בציבור הכללי (ואפילו לא בציבור הדתי), למרות שלא כל הטיעונים האלו מופרכים לגמרי.
מנהיגי הציבור הלהט"בי לא יאמרו זאת בקול, אבל ההפגנות נגד המצעד וההתבטאויות של אבי מעוז נגד הקהילה, משרתות אותם. כאשר ההתנגדות מגיעה רק משוליים קיצוניים (בתוספת לחמאס שהוציא הודעת איום), די ברור היכן אנשים שאין להם עמדה ברורה בנושא יבחרו להיות.
בדבר אחד צודקים מעוז וחבריו: הקהילה הלהט"בית בישראל, ובעולם המערבי כולו, היא קהילה חזקה ומקושרת, שהגיעה להישגים תודעתיים ופורמליים אדירים. כאשר התפרסמו "הרשימות השחורות" של מפלגת נעם שמיפו להט"בים בתקשורת, באקדמיה ובעמדות השפעה, הציבור לא נחרד. אנשים כבר הכירו את זה, ויציאה מהארון של דמות מוכרת (אם היה בכלל ארון) היא כבר לא חדשות. הנה, אפילו יו"ר הכנסת מגיע עם בן זוגו לאירועים רשמיים בהשתתפות חברי הכנסת החרדים, שלמען תקציבי עתק מהממשלה הנוכחית מוכנים להשלים עם הסיטואציה.
אני יכול להבין מדוע המאבק של נעם נמשך – הם באמת ובתמים מאמינים בו, אבל השנה כבר למדנו שהם חייבים לקחת בחשבון דבר אחד: הם נמצאים שם בעיקר בשביל עצמם.