ב-2 במאי 1965, התגודדו בניו יורק אלפי אנשים לאורכו של רחוב 72 כדי להפגין בפעם הראשונה למען ישראל. מאז הפך המצעד, שפדרציית ניו יורק היא ממוביליו, למפגן תמיכה משמעותי של הקהילה היהודית ונועד לבטא מדי שנה את האהבה התמידית לישראל, כשמאחורי האקט הסימבולי יותר מ-80 שנה של תרומה אדירה שהרימה הקהילה היהודית בניו יורק להקמתה, לבנייתה, לביטחונה ולשגשוגה של המדינה.
כבכל שנה, לקחו חלק באירוע רבבות מצוידים בדגלים כדי לחגוג את הנס ההיסטורי הגלוי ושמו מדינת ישראל, אולם הפעם נמהלת השמחה האותנטית בליבם ברגשות של כעס ואכזבה על המתחולל בה ושל דאגה כנה לעתידה. מבעד למעטפת החגיגיות, מקננת המחשבה על ישראל, שעוברת ניסיון מהיר ואגרסיבי של הפיכה משטרית שמערער את יסודותיה הדמוקרטיים ושל נסיגה מערכיה הליברליים, באופן שמעיב ושוחק את הקשר עם יהדות ארצות הברית.
תמורות פוליטיות מואצות
זוהי נקודת מפנה מסוכנת בעידן שבו ממילא חווה ישראל צניחה מדאיגה ומתמשכת בשיעורי התמיכה בה, בעיקר בקרב הדור הצעיר של יהדות אמריקה. זהו דור שדבק בערכים הדמוקרטיים-ליברליים ומבועת מהצהרות גזעניות ולאומניות שיוצאות לעיתים מפי שרים בממשלה. הוריהם עוד נקרעים בין האהבה והמחויבות העצומות לישראל ובין דחייה קשה מלאומנות וגזענות, אך מתאמצים להשמיע את ביקורתם באופן מאופק בחדרים סגורים; הם, לעומתם, כבר אינם מוכנים להישמע לציווי ההיסטורי או לאמץ סיסמאות ריקות על אחדות מזויפת - ופשוט מתנתקים ולעיתים, גרוע מכך - קוראים במפגיע לנתק את הקשר. בתוך כך, תמורות פוליטיות ודמוגרפיות מואצות תורמות אף הן להתרופפות הזירה לקהילה היהודית ולניכור העולה כלפי ישראל.
אמת, בקהילה של שישה מיליון איש יש גם קולות אחרים, אך הם בהחלט לא הרוב ובוודאי לא מהווים את עצם הבריח שתומכת ודוחפת את וושינגטון להמשך התמיכה הפוליטית, הביטחונית והכלכלית בישראל. ראש העיר לשעבר, מייקל בלומברג, תומך אדיר של ישראל הזהיר רק לאחרונה כי "נתניהו מפלרטט עם אסון", כמוהו אייב פוקסמן, אלן דרשוביץ' ואחרים. אך משלה את עצמו מי שחושב שקו השבר כאן עובר בין הדמוקרטים לרפובליקנים, כשהמאבק הניטש על מהותה ועתידה של ישראל כאן נוגע לערכי הליבה של האתוס האמריקני.
וחשוב מכך, לא רק הסוגייה היהודית עומדת על הפרק כי אם שאלת היחסים המיוחדים עם ידידתנו הגדולה, ארצות הברית, כשאותם ערכים משותפים העומדים בליבם מאותגרים ונמצאים תחת איום ממשי בשעה שישראל, שנתפסה כבת ברית קרובה ויציבה מאז שנות ה-70 נראית נסוגה מדמוקרטיה ליברלית למשטר סמכותני.
אסור לזלזל באזהרות הממשל
הנשיא ביידן, שערב בחירתו הגדיר את המאבק על הדמוקרטיה כאתגר המרכזי של תקופתנו, כבר הביע באקט חריג את חששותיו הכבדים לגבי עתיד הדמוקרטיה הישראלית ב-28 במרץ: "כמו תומכים רבים של ישראל, אני מודאג מאוד. הם לא יכולים להמשיך ולהידרדר בדרך הזאת, אני חושב שהבהרתי את זה. הם מכירים את עמדתי, את עמדת אמריקה, ואת עמדת היהודים באמריקה"; באותה מהלומה הודיע שנתניהו לא יוזמן בקרוב לבית הלבן. ביקורת נוקבת מגיעה גם מכיוון הקונגרס, כשיותר מ-90 חברים בו קראו להתערבות הנשיא.
התגובות המזלזלות והמתריסות שהשמיעו חלק מחברי הקואליציה לאזהרות הללו, חלקן מתוך תפיסה מסוכנת של "עם לבדד ישכון", שניאות להקריב כל אינטרס לאומי בעבור חלומות משיחיים. אחרים, ממש מתוך אנוכיות וגסות רוח, בתגובות שנתפסות כילדותיות וחסרות אחריות ומובילות להחרפת המשבר. זה מתרחש דווקא בשעה שבה ישראל, הניצבת מול צבר של אתגרים מורכבים ובראשם האצת תכנית הגרעין האיראנית והתבססותה במרחב באמצעות חימוש שלוחותיה וחיזוק יחסים עם בעלי ברית משמעותיים, זקוקה לשיח אסטרטגי אינטימי עם ידידתה הגדולה שמהווה עבורנו משענת מרכזית בתפיסת הביטחון הלאומי.
יש סיבה לחגיגה הזאת. ישראל בטוחה ומשגשגת אינה דבר מובן מאליו; אך בבואה להחליט על דרכה עליה לקחת בחשבון, לבד מהנזקים הפנימיים, גם את ההשלכות האפשריות הקשות על היחסים עם בעלת בריתה הגדולה ועם יהדות צפון אמריקה, אחינו ואחיותינו, שגם להם חלק לא מבוטל בהצלחה ושמה ישראל.
>>> איציק שמולי הוא מנכ"ל פדרציית ניו יורק בישראל ושר העבודה והרווחה לשעבר