סיום חודש רמדאן וחגי ניסן אמור היה, לכאורה, לבשר על ירידה במתיחות הביטחונית ששררה בשבועות האחרונים. בפועל - כפי שגילמה ההסלמה הנוכחית - המתיחות הזו נמשכת, ובמסגרתה בולט תפקידו המרכזי של חמאס בליבוי האווירה ובקידום מהלכים אלימים נגד ישראל.
פרספקטיבה רחבה על השנים האחרונות משקפת תהליך אסטרטגי שבמהלכו אויבי ישראל מנסים למצות הישגים אסטרטגיים נוכח התבוססות ישראל במשבר פנימי בלתי נגמר, כאשר חמאס מסתמן כמפענח המהיר והיעיל ביותר של המציאות המתהווה וכמרוויח הגדול ממנה.
רמדאן האחרון היה אחד מתוך שלושה שנוצלו על ידי חמאס מאז 2021 כדי לפגוע בישראל, להתעצם ציבורית וצבאית, להכתיב את כללי המשחק ולממש את העקרונות האידיאולוגיים של הארגון, ובראשם ההתנגדות ("מוקאוומה"). כל זאת, בלי לספוג נזק כבד בדמות מערכה קשה עם ישראל. במבצע "שומר החומות" יזם חמאס שיגור רקטות מעזה בעקבות המתיחות בירושלים, ובמקביל הצליח להתסיס (ללא תכנון) את החברה הערבית בישראל. שנה לאחר מכן, החליט חמאס - לאחר שזכה במחוות אזרחיות רבות חשיבות מבחינתו - להותיר את עזה מחוץ לעימות, אך במקביל פעל לליבוי זירות ירושלים, איו"ש והחברה הערבית בישראל. השנה, במקביל למאמץ לקדם טרור והסתה באיו"ש ולהיתר לבצע "טפטופי" רקטות מעזה, פתח חמאס חזית חדשה מדרום לבנון, ואמש גם החליט להשתתף בירי רקטות בעקבות מות פעיל הג'יהאד האסלאמי, ח'דר עדנאן.
חמאס אפוא מנהל מערכה רב-ממדית נגד ישראל, הנתונה במשבר פנימי מחריף ומונהגת על ידי ממשלות קצרות ימים שאין בכוחן לגבש אסטרטגיה ארוכת-טווח, ולפיכך מנהלת מאבק טקטי ביסודו. במוקד המדיניות הישראלית ניצבת שאיפה לשמר שקט בגזרות השונות ולהיאבק עם כל אחת מזרועות חמאס בנפרד, בלי להתמודד עם האתגר המערכתי שהארגון מציב. חמאס מצטייר כשחקן שחמט מורכב, ומנגד ישראל כשחקן "סקווש" הממוקד במענה לכדורים המוטחים לעברו.
דיון נוקב לגבי ההסדרה בעזה
ההסדרה בעזה ניצבת במוקד המילכוד האסטרטגי שבו נתונה ישראל. במסגרת זאת, מוענקות מחוות אזרחיות תקדימיות, ובראשן יציאת פועלים, תמורת שקט שבחסותו חמאס מתחזק, תוך קידום פגיעות נגד ישראל בזירות שאינן עזה. הרצועה עד היממה האחרונה אומנם חוותה שקט תקדימי, אולם בה בעת מקודמת מתוכה הסלמה תקדימית באיו"ש ובזירה הצפונית. חמאס מונע מכוח הערכה - שמתבררת כנכונה - ולפיה חרף ההתרסה הגוברת שהארגון מפגין, ישראל לא תגביל את המחוות האזרחיות כלפי עזה. בכך חמאס אוכף "בידול", אותו המונח שישראל גיבשה לצורך התמודדות עם הארגון.
נוכח המשבר הפנימי, ישראל מתקשה לגבש אסטרטגיה סדורה נגד חמאס, וחמור מכך - להכיר בכך שהמדיניות שקודמה בשנים האחרונות מקפלת בחובה אתגרים ופערים חריפים. אלה נחשפים מעת לעת כשחמאס מתריס נגד ישראל, אך מכוסים לא-פעם בהסברים ולפיהם מנהיגי חמאס איבדו קשר למציאות, נתונים בריב פנימי או נוקטים גישה עצמאית כפי שנטען לגבי התנהלות הארגון כלפי חיזבאללה בעקבות שיגור הרקטות מלבנון. לכך מתווספים הסברים לגבי יכולת ההסדרה לייצר מחיר הפסד כלכלי שבכוחו לכופף את הכמיהות האידיאולוגיות של חמאס.
כמו סוגיות רבות אחרות, גם המאבק נגד חמאס נפל קורבן לשיח הפוליטי הסוער בתוך ישראל, שמקשה על ניתוח אסטרטגי בהיר היות והוא מקטלג אוטומטית כל התפתחות כהישג או כישלון של המחנות היריבים. מבט מפוכח מעלה שאין שוני ממשי במציאות הביטחונית ששררה בימי כלל הממשלות בשנים האחרונות, וגם לא במדיניות שננקטה ומשקפת דמיון והמשכיות. חמאס לא היה מורתע יותר ורמדאן בשנה שעברה לא היה רגוע יותר כפי שטוענים ראשי הממשלה הקודמת, ואותן הקביעות נכונות גם לגבי ההכרזות של חברי הממשלה הנוכחית וגלגוליה לפני קיץ 2021.
האמת לגבי חמאס שונה מהנרטיב הישראלי. חמאס של 2023 חזק מכפי שהיה לפני מספר שנים. ההסדרה איפשרה לארגון לבסס את שליטתו בעזה, וחזרת אבו-מאזן לאזור אינה סבירה כרגע. נוכח היחלשות הרשות ואיבוד שליטתה במוקדים שונים באיו"ש, מצטיירת חמאס כארגון מלוכד, הנאמן לעקרונותיו, ומצוי ב"צד הנכון" של התמורות הגיאו-פוליטיות האזוריות - ובראשן התחזקות איראן והיחלשות ארצות הברית ובעלות בריתה. כל זאת, כאשר הארגון מונהג בידי הצמד - יחיא סינוואר וסאלח עארורי - בעלי הניסיון הצבאי העשיר, ההיכרות העמוקה עם ישראל (מימיהם בכלא), והמעמד הפנימי האיתן, שאינם מנת חלקם של מנהיגים ותיקים כגון איסמאעיל הנייה או ח'אלד משעל.
האיום המרכזי: שאיפת חמאס לכיבוש איו"ש
קשה לשכנע את קובעי המדיניות והפוליטיקאים בישראל להניח את המשבר הפנימי בצד ולעסוק באתגרים חיצוניים מתעצמים דוגמת הגרעין האיראני, אולם חשוב לשקף את המציאות באופן נוקב ולפתח סביבה שיח ער. בשעה שישראל מכונסת בשבר המחריף סביב הרפורמה המשפטית, חמאס מחזק את מעמדו במערכת הפלסטינית ולוטש עיניו להשתלט עליה ב"יום שאחרי" אבו-מאזן.
ישראל חייבת להתמודד עם חמאס באופן מערכתי. ראשית, נדרש לבחון מחדש את ההסדרה בעזה שמתחוור עד כמה היא מחוררת. לא צריך להפסיק בבת אחת את המחוות האזרחיות, אך נדרש להגבילן נוכח התרסות בוטות של חמאס, ובפרט שיגורי רקטות וקידום טרור באיו"ש. בהמשך, מומלץ יהיה לבחון מחדש את ההכרזה "זה שהיה הוא לא שיהיה", שנשמעה לאחר מבצע "שומר החומות" כשהובטח כי כל מחווה אזרחית כלפי עזה תותנה בקידום נושא השבויים והנעדרים.
במקביל, חייבת ישראל לפקוח עין על מהלכי חמאס באיו"ש. נוסף לניסיון הארגון לחזק את אחיזתו באזור ולערער את מעמד הרשות הפלסטינית, חמאס שואף לממש היפוך אסטרטגי ב"דרכי שלום" לכאורה, ובראשם עריכת בחירות או פיוס לאומי, דבר שיאפשר לו להתבסס במרחב הציבורי והממשלי. ההערכה ולפיה הישיבה על כס השלטון תמתן ארגון בעל להט אידיאולוגי הופרכה בעקבות השתלטות הארגון בעזה, וסביר שאם התרחיש יחזור על עצמו באיו"ש, הוא יעניק לחמאס משאבים רבים יותר למימוש שאיפותיו ולא יהפוך אותו לגורם "מתון" הנכון להסדרה עם ישראל.
המשך "כיבוי שרפות" והתבשמות בשקט זמני כהישג אסטרטגי עלולים אפוא להפגיש את ישראל, בעתיד הלא רחוק, עם זירה שבראשה ניצב גורם המגדיר את המאבק הנחוש נגדה, עד להכחדתה, כיעד עליון.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן