מבצע "מגן וחץ" משקף שורת הישגים, רובם צבאיים, אך לעומתם גם פערים אסטרטגיים עמוקים. מצד אחד, ישראל הסבה לג'יהאד האיסלאמי את הפגיעה הקשה ביותר שספג הארגון מאז חיסול מייסדו פתחי שקאקי ב-1995. שכבת בכירי הארגון בעזה "נעלמה", והוא לא הצליח לגרום לישראל פגיעה ניכרת. נוסף לכך, המבצע לא גרר לחץ חיצוני כבד על ישראל; לווה בהתגייסות ציבורית רחבה, באופן שהפיג חשש שהתפתח נוכח "שיח הסרבנות" והשסע הפנימי בחברה הישראלית; והתמקד בעזה, בלי התממשות תרחיש "התלכדות הזירות", דבר שאף יצר מורת רוח בקרב גורמי הכוח בעזה שהלינו כי איו"ש ממשיכה בחייה בעוד הרצועה מקיזה דמה במאבק.
מהצד האחר, נחשפו בעיות יסוד אסטרטגיות במדיניות ישראל. ראשית, ישראל העריכה - בהסתמך על מבצעי העבר שמוקדו בג'יהאד האיסלאמי ("חגורה שחורה" ו"עלות השחר") - כי מדובר יהיה ביממה עד שתיים של התכתשות ולאחר מכן - שיבה לשגרה. בפועל, הסבב התארך מעל המצופה, ייתכן דווקא בשל הפגיעה העזה שספג הג'יהאד האיסלאמי שדחקה בו להפגין "עמידה איתנה" (סומוד).
בממד האסטרטגי - בלט פער ניכר בכל הנוגע להתנהלות חמאס. הארגון הוא הריבון בעזה: אין כמעט דבר שנעשה ללא אישורו או ידיעתו, לרבות סבב ההסלמה האחרון. הצגת הג'יהאד האיסלאמי כ"סורר ומתריס" ואת חמאס כ"ריבון שנחלש", ואת שני הארגונים כיריבים מתחרים, התקבעה בתודעה הישראלית ומסייעת לחמאס לנהל משחק כפול: לאפשר "התנגדות פעילה" בעזה, מבלי להיקלע לעימות חזיתי עם ישראל ותוך המשך הנאה מהמחוות הכלכליות שמקודמות כלפי הרצועה בשנים האחרונות, ומסייעות לביצור שלטונו. הותרת חמאס מחוץ למערכה מוצגת בישראל - שלא בצדק - כ"הישג", אולם מהווה בפועל הישג בעיקר של הארגון.
בהקשר הזה, נדרש לבחון באופן ביקורתי את ההסדרה המתנהלת בעזה מזה כשנתיים על בסיס הנחה ולפיה קידום מאמץ כלכלי ושיפור המצב האזרחי ייצרו "מחיר הפסד" עבור חמאס, יעוררו מחאה ציבורית במקרה של הסלמה, אולי אף יכופפו אידיאולוגית את הארגון ויהפכו אותו ליותר שלטון ופחות התנגדות. בפועל, הפועלים יוצאים בהמוניהם והסחורות והמשכורות נכנסות לעזה, אך אירועי ההסלמה מתרחשים שוב ושוב, מה שמעיד על "חורים" עמוקים ברעיון ההסדרה.
חמאס, המבין את כמיהת ישראל לשקט, מכתיב את כללי המשחק עימה: מקדם אלימות בכל גזרה שאינה עזה (הכוונת טרור באיו"ש, בירושלים, בחברה הערבית בישראל וכן בלבנון); ממשיך בהתעצמות ובחפירת מנהרות; לא מפגין גמישות בנושא השבויים והנעדרים; ומאפשר לג'יהאד האיסלאמי לפעול מעזה, דבר שמחייב את ישראל להתכתש פעם אחר פעם עם גורם הכוח המשני בעזה (ולאחר מכן לקיים עימו משא ומתן להפסקת אש), ולמעשה לבצע עבור חמאס את המשימה שהוא עצמו מחויב לממש מכוח ההסדרה.
מקור הבעיות בעזה הוא עדיין חמאס
בין לבין, מבצע "מגן וחץ" ממחיש (שוב) כי ישראל נעדרת אסטרטגיה ביחס לרצועה בכלל ולמערכת הפלסטינית בפרט. כלל הממשלות קצרות הימים בשנים האחרונות מתבוססות עד צוואר במשברים הפנימיים, ונוקטות גישה דומה ובמוקדה שאיפה לשמר שקט בעזה. הדבר לא מלווה בדיון לגבי ההשפעה ארוכת-טווח של אותה המדיניות, ובפרט ההתעצמות ההדרגתית של חמאס - במיוחד בעזה תוך לטישת עיניים לעבר איו"ש (בפרט ב"יום שאחרי" אבו-מאזן) - והיחלשות הרשות, שאיבדה תקווה לחדש שליטתה בעזה. כך, נקלעת ישראל שוב ושוב למערכות התשה, תוך הכרזה על שינוי כללי המשוואה, חיזוק ההרתעה וביסוס השקט לזמן ארוך - מבלי שאלה בהכרח מתממשים.
בתמונות: "מלחמת התודעה" בראי יומון חמאס - לגלוג על פינוי תושבי עוטף עזה ותיאור "תחזית מזג האוויר" הצפויה בת"א
חיוני שלא להתבשם יתר על המידה מההישגים הצבאיים - המרשימים שלעצמם - במבצע האחרון שמוקד בגורם כוח מוגבל יחסית, ולזכור כי מערכות נגד חמאס, קל וחומר חיזבאללה, יהיו שונות בכל הנוגע ליכולת הפגיעה בצמרת הארגונים, לכושר הלחימה שלהם ולנזק שייגרם לישראל. כל אותם הגורמים היו עדים ליכולותיה של ישראל במערכה האחרונה, אך גם לפערים שהתגלו, ולא בטוח שמסקנתם היא שלא כדאי ליזום מהלכים מתריסים. בין לבין, מומלץ להימנע משימוש יתר בטיעון ולפיו לאיראן תפקיד מרכזי בכלל האירועים במערכת הפלסטינית, לרבות ההסלמה האחרונה. טהראן אכן מנסה לפגוע בישראל במגוון שיטות וזירות, אולם אינה מעורבת בכל התרחשות, וטענה שכזאת מקשה להכיר בכך שמקור הבעיות המרכזי בעזה הוא חמאס.
עם שוך הלחימה, ישראל חייבת לפנות לעיצוב מחדש של ההסדרה ברצועת עזה, שכאמור נחשפה כרוויה בליקויים. במסגרת הזאת הכרחי יהיה להתנות את המחוות הכלכליות כלפי עזה, ובפרט יציאת הפועלים, בהפסקת הכוונת הטרור באיו"ש ובירושלים; באכיפת מרות על הג'יהאד האיסלאמי; וכן בקידום נושא השבויים והנעדרים. חזרה למציאות של לפני שבוע טומנת בחובה את זרעי הסבב הבא, אשר סביר כי לא יתרחש במרחק זמן רב מדי ועלול להיות רב עוצמה יותר מהעימות האחרון.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן