לפעמים פגישה ראשונה עם מרואיין היא כמו דייט: אתה יוצא ממנה נסער, לא מבין בדיוק מה קרה שם אבל עמוק בפנים אתה יודע שעם האנשים האלה אתה רוצה לצאת למסע. אתה חייב לצאת למסע. שיש להם משהו חשוב, יסודי, ללמד אותך על העולם ובסופו של דבר גם על עצמך.
ליטל ותומר קליך חשבו שהחלום הישראלי שלהם ממש בהישג יד, רק צריך להושיט את היד ולקטוף. שניהם בריאים, יש להם קריירה מבטיחה, היא מדענית ממכון ויצמן, והוא הייטקיסט, ובעיקר יש להם אחד את השני. רק דבר אחד הם רצו להגשים: להיות אבא ואמא, להקים לעצמם משפחה גדולה, מינימום שלושה ילדים. רק שהחלום הזה, עניין פשוט בשביל המון אנשים, הפך למשימה בלתי אפשרית שכמעט ובלעה אותם בחיים. היו שם תקוות שנופצו בזו אחר זו, ואסון אחד כבד שקשה אפילו לתאר במילים.
זה לקח להם 12 שנה, 30 סבבים של טיפולי פוריות ומאות עוברים שהוכנסו לגופה של ליטל, כדי להבין שהם צריכים לשנות כיוון. ליטל, המדענית המבריקה שמכל המקומות בעולם בחרה לעבוד במרפאת הפוריות של תל השומר, כתבה ביומן שלה: "יש ילד אי שם במזרח אירופה או באמריקה הדרומית שהוא חי, אמיתי ועצוב ובודד. למה לא הלכתי לקחת אותו לחיקי? כי פחדתי מהקושי של ילד מאומץ?".
אז הם נוסעים למזרח אירופה ומאמצים את אלון. תמונות המפגש הראשון שלהם עם הילד בן השנתיים וחצי, הרגע הזה שהם הופכים באחת להורים או כמו שליטל כותבת "יולדים מהלב", הן רגע דוקומנטרי כל כך מרגש ומתוק, רגע שמעורר פליאה, שרק בשבילו שווה לראות את הסרט. שנתיים אחרי הם שוב עולים על מטוס ומאמצים את ליבי הקטנה. וככה לאט-לאט נרקמים ביניהם חוטים של משפחה.
בפסח שעבר, בפעם הראשונה מאז הקורונה, הם עולים על האוטו ונוסעים לחופשה משפחתית ביישוב אדמה. בלילה פורצת בבקתה שלהם אש. חופשה משפחתית הופכת ברגע אחד למבצע חילוץ. אבא, אמא, ילד, ילדה, מתעוררים לפנות בוקר בבית בוער. דמיינו לעצמכם אתכם מתעוררים לפנות בוקר בתוך בית מלא עשן כשכל המשפחה שלכם בפנים. מה עושים דבר ראשון, לאן הולכים? איזה החלטות מקבלים כששעון החול רץ במהירות קדימה?
מה שקורה לליטל ותומר כשהם מתארים את סך כל הלבטים, השאלות והבחירות שלהם ב-20 השניות שבהם הם מוצאים את עצמם מפוזרים בבית ומוקפים באש – מעלה את השאלות הכי גדולות שיש. שאלות על הורות, על זוגיות, על בחירה ואשמה. וגם על חמלה. ואהבה. והכוח להמשיך. כי יש רגעים בחיים שבהם הבחירה היא אחת: או שתיפול לתהום, או שתמשיך ללכת. ותומר וליטל מדברים גם על ליבי. ליבי בת הארבע וחצי, ילדה שאין מילים לתאר כמה מתוקה ומיוחדת היא הייתה, ויפה, ואיך בסופו של דבר הנוכחות המיוחדת שלה הייתה הדבק שהפך אותם למשפחה.
כשתומר ממיה, התחקירן של הסרט הזה, דפק על הדלת של ליטל ותומר בפעם הראשונה לפני תשעה חודשים, היה ברור לו שהם גיבורים חד-פעמיים. שלא כל יום אתה פוגש אנשים שמדברים ככה, לפנים, בצורה כל כך אמיתית, חכמה וכנה, על הדברים שבסוף היום מרכיבים את החיים של כולנו. ואז תומר הרים לי טלפון.
כשיצאנו לדרך לא היה לנו מושג איך הסרט הזה ייגמר. מי בכלל דמיין שבפיתולי רכבת ההרים המטורפת שהיא סיפור חייהם תחכה לליטל ותומר עוד תפנית אחת והפעם היא תהיה בשורה טובה. החלטה מורכבת, אמיצה ומרגשת שתהפוך להם שוב את החיים ותגרום לנו, מי שתיעדו את הסיפור הזה, להשתאות מול הכוח של הזוגיות של השניים האלה, שהם הגבר והאישה ההפוכים הכי קרובים שפגשתי, הכוח של האהבה. כי בסוף, זה סיפור על אהבה. אהבה שהועמדה במבחנים הכי קשים שיש, ושרדה.
סרטו המלא של רוני קובן ישודר הערב ב"עובדה".