כל אדם שומר מצוות (או לפחות כשרות) שנוסע לחו"ל יודע להצטייד מראש ברשימה של מקומות כשרים ביעד שלו. יש מקומות שבהם זה קל (ניו-יורק או פריז, למשל), יש כאלו בהם זה יותר מאתגר (נסו לתכנן מסלול קולינרי באיסלנד...), אך ברור שצריך להתכונן מראש. זה אולי נשמע מוזר, אבל זה היה המצב עד לפני כמה שנים גם בתל אביב. בירת הקולינריה הישראלית, העיר שקובעת את הטרנדים ואת הרף המקצועי של תרבות האוכל, לא השכילה לייצר מסעדות כשרות. כל כך הרבה פעמים יצא לי להיות "הדתי שבחבורה", חלק ממיעוט שבגללו ידידיי נאלצים להתפשר על אוכל בינוני (ויקר!) במקומות הספורים שאפשר היה ללכת אליהם. לא עוד - בשנים האחרונות שטף את העיר גל של מסעדות כשרות, חלקן מסעדות עילית של ממש. זה משמח, והופך את המרחב הציבורי ליותר פתוח ומכיל.
לאחרונה הודיע השף אורן אסידו שהמסעדה המדוברת שלו "אולה" מוציאה מהתפריט את פירות הים, סוגרת את שעריה בשבתות, ומקבלת תעודת כשרות. אנחנו חיים בתקופה שבה כל דבר גורר אוטומטית מחאה, וגם העניין הדי פעוט הזה גרר סערה זוטא תחת הכותרת הבלתי נמנעת של "כפייה דתית". אולי לא ידעתם, אבל בשבועות האחרונים מתארגנות יוזמות שקוראות לא לאכול במסעדות כשרות, ולבחור תמיד בעסקים שפתוחים בשבת (גם אם אתם יוצאים ביום שני...). בשבוע שעבר אפילו נחנך אתר אינטרנט חדש שמרכז עסקים לא כשרים, וממפה מסעדות שפתוחות בשבת ברחבי הארץ (לא שחסרות כאלו) במטרה ליצור תמריץ כלכלי לפעילות בסופי שבוע.
אני כמובן מכבד את הזכות למחאה, זכות שקיבלה רוח גבית מאוד חזקה בחודשים האחרונים, אבל חשוב שהמוחים ידעו שמדובר כאן קודם כל בביזנס. מה לעשות - מסעדות הן לא מוסדות ציבוריים ומטרתן לפרנס אנשים, ואפילו, שומו שמיים, להרוויח כסף. אני בטוח שלכל בעל מסעדה יש עולם שלם של ערכים שבאים לידי ביטוי בחייו, אבל כשהוא מקבל החלטות לגבי המסעדה שלו הוא מחויב לתנאי השוק. אם המודל העסקי שלו מחייב להחזיק כך וכך מלצרים, להגיש כך וכך מנות ולתמחר אותן באופן מסוים - כך הוא יפעל. בדיוק אותו דבר כאשר מדובר בכשרות - אם הביקוש למסעדה כשרה מייצר לו יותר הכנסות מאשר במודל של שבעה ימים בשבוע, זו ההחלטה שהוא יקבל. הרי אותם אנשים שכל כך מתמרמרים על ההחלטה הזו לא היו מגיבים כך מול החלטות כלכליות אחרות של אותן מסעדות, נניח ביטול הארוחות העסקיות בצוהריים.
אבל כאן יש משהו אחר: כשרות קשורה כמובן להלכה ולדת, ומבחינת יותר מדי ישראלים - כל מה שקשור לדת בהכרח קשור גם לכפייה. לכן, כשרואים שינוי מיד ממסגרים אותו תחת הכותרת הכול כך נוחה: כפייה דתית.
ההתניה המיידית של כמה מהחילונים המיליטנטים בישראל היא שישנם כוחות נסתרים שפועלים נגדם, ונגד הזכות שלהם לצרוך שירותים בשבת: בעיני רוחם הם רואים ישיבה של רבנים מזוקנים שבה מתכננים להשתלט על המרחב הציבורי
בואו נניח לרגע שלא הכסף ולא קדושת השבת עומדים לנגד עיניהם של המסעדנים שסוגרים בסופי שבוע, אלא העניין הפעוט הזה של רצון לקצת חופש וזמן עם המשפחה, או אפילו לעצמם. אני מרשה לעצמי להניח שרוב המחרימים (או לפחות המוחים בקול) לא נוסעים לעבודה בשבת, ואין להם שום כוונה לעשות את זה - ובצדק. אבל כשמדובר בתנאים הסוציאליים הבסיסיים של אנשים אחרים, מן הסתם לא העובדים הכי חזקים ומאורגנים במשק, אז למה לא. הרי אם יש כפייה בכל הסיפור הזה, הרי שהיא בדיוק מהצד השני - ההכרח לעבוד בסופי שבוע.
ישראל היא מדינה שמקיימת איזון עדין בין זכויות וזהויות. קצת מוזר לדבר על סטטוס-קוו, כי הוא משתנה בכל שנה, אבל אנשים שאינם שומרי שבת יכולים להיכנס כמעט לכל מוסד תרבותי וכל אתר בילוי, וברוב הערים גם אפשר בקלות למצוא מסעדות ובתי קפה פתוחים. מי שמסתובב בשבת בערים כמו תל אביב, חיפה, באר שבע ואפילו בחלקים מירושלים, יכול לראות אנשים בדרך למפגש, לבית קפה, לחוף הים וגם לבית הכנסת. זו מהותה של ליברליות - היכולת לקבל רב-גוניות ובחירות שונות של אנשים.
אם זה כל כך מחריד כמה אנשים (כמובן ליברלים גדולים בעיני עצמם) - אז זו כנראה בעיה שלהם.