1. חסד גדול עשו המפגינים לפני שבועיים עם ראש הממשלה נתניהו, שיצאו לרחובות בעקבות פיטורי שר הביטחון יואב גלנט. עכשיו נותר רק לדמיין איך מתנהל האירוע הנוכחי כאשר שר הביטחון הוא, נניח, ניר ברקת, אדם שדובר בו נכבדות ואף היה בשורת פגישות עם נתניהו, שזו עשויה להיות טבילת האש שלו כשר ביטחון. במובן הזה, גם ברור לחלוטין שפיטוריו של יואב גלנט, גם אם "הושהו", ירדו מעל הפרק. אין לגיטימציה ציבורית כעת לשחק עם גורלו של שר הביטחון. הדבר הזה די מובן מאליו.
  2. בימים האחרונים יש התלכדות אינטרסים בין הדרישה של גנץ ולפיד לכנס את הקבינט לבין הדרישה של בן גביר וסמוטריץ'. הסיבה שהקבינט לא מתכנס היא לא בגלל שראש הממשלה סבור שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר, אלא כי הוא לא רואה באנשים שבקבינט את היועצים הטובים ביותר שהוא יכול היה לבחור לעצמו. הוא מעדיף לנהל את ההתייעצויות שלו בפורומים אחרים. בקדנציה ב-2009 זו הייתה "השביעייה" או "השמינייה". כעת זה פורום יותר מצומצם. הוא ממש לא רואה צורך, וזה בלשון המעטה, לכנס את הרכב השרים הזה שזימנו לו הנסיבות הנוכחיות.
  3. התפיסה ארוכת השנים של נתניהו אמרה שהאירוע שנקרא "חמאס" הוא זבוב מטריד ומציק ביחס לתמנון רב הזרועות שנקרא האיום האיראני. לכן, מבחינת נתניהו, כל עיסוק בנושא העזתי היה מסיח שמשרת את האיראנים. מבחינתו, המאבק העיקרי של ישראל הוא לא מול הרקטות מעזה, אלא מול ההתגרענות באיראן. מה שקרה היום הוא שהזירה האיראנית מתרחבת ומעמידה את נתניהו בפני ברירה, ובעצם – אין ברירה: הוא חייב להגיב, אך הוא ירצה להגיב בצורה חריפה מספיק שתצליח לשכך את הביקורת מבית, ולא חריפה מספיק כדי לגרור את האזור למלחמה שבעיניו רק תשרת את האינטרס האיראני.