החלום של הפוליטיקאים
סיכול ממוקד הוא החלום של הפוליטיקאים. זהו זיקוק של היכולות המודיעיניות והמבצעיות של אנשינו המעולים בשב"כ ובצה"ל, מודיעין-על בזמן אמת, יכולת-על מבצעית, היתוך מידע ממספר סנסורים, סינרגיה מודיעינית-מבצעית ברמות הכי גבוהות, ולבסוף יכולת לפגוע פגיעה ממוקדת וקטלנית במי שמתכנן להוציא אל הפועל פיגועים בטווח הזמן המיידי.
זה ללא ספק מעורר את דמיון ההמונים, משקם תדמיות ציבוריות, אפשר למכור את זה כהישג אישי, אפשר להתהדר בזה במסיבות עיתונאים, זה אפילו עוזר להרים זמנית את רף המנדטים בסקרים. אבל רק זמנית.
סיכול ממוקד הוא אמצעי, ממש לא המטרה
סיכול ממוקד מעולם לא היה הפיתרון. הוא יותר האקמול כשמתמודדים עם דלקת ריאות חריפה. לבטח לא האנטיביוטיקה. הוא היה ויישאר אמצעי בלבד לטפל באיומים מידיים, בהיעדר אמצעים אחרים.
אז בואו אגלה לכם, "עלק מר ביטחון" נתניהו ו"מר חידלון מוחלט" בן גביר, סיכול ממוקד לא ינצח לנו את המלחמה בטרור, לא יפתור את הסבל הנורא והחוזר אינספור פעמים של תושבי הדרום ועוטף עזה, ולא את סבלם הנורא של תושבי רצועת עזה הבלתי-מעורבים
סיכול ממוקד הוא אמצעי שאתם הפוליטיקאים מנפחים מעבר לממדיו, אבל הוא לחלוטין לא המטרה. המטרה היא שינוי המציאות: לחיות בדו-קיום של כבוד, הפסקת גלי הטרור, הפסקת סבבי הירי הרקטי, נרמול של החיים לשני הצדדים לשנים רבות.
פיתחנו והכנסנו את הסיכול הממוקד כתורת לחימה וכיכולת מודיענית-מבצעית לארסנל כלי הלחימה בטרור בתחילת האינתיפאדה השנייה, בסוף שנת 2000. הבהרנו שזה פיתרון מיקרו-טקטי, שנותן מענה חלקי לחוסר היכולת לסכל איומי טרור מידיים, כאשר חל עלינו איסור מוחלט של הדרג המדיני להיכנס לשטחי A הפלסטיניים, ואנו נאלצים לחפש דרכים לסכל פיגועי טרור מרחוק. המצב מול רצועת עזה אינו שונה.
הסברנו תמיד שסיכול ממוקד אינו פתרון פלא לבעיית הטרור, משום שעל מנת לטפל בה בצורה אפקטיבית חייבים לשלוט פיזית בשטח. ויותר מכך, אם באמת רוצים לפתור את בעיית הטרור - חייבים לטפל בבעיות השורש המחוללות את הטרור והחשובה שבהן היא - היעדר התקווה ותחושת חוסר מוצא מהמציאות החונקת מכל הכיוונים.
את האמת צריך לומר בריש גלי.
אז מה אפשר לעשות עם רצועת עזה?
אז מה בכל זאת עושים עם רצועת עזה אם לא רוצים להמשיך עם המצב הנוכחי של סבבים בלתי פוסקים, שאינם מובילים לשום מקום? יש שתי אופציות, שתיהן למרבה הצער מצריכות אומץ רב שלא נמצא אפילו עם זכוכית מגדלת בקריית הממשלה בירושלים:
אופציה א' - להגיע להסדר (הסדר אינו הסכם שלום אבל סוג של שביתת נשק ארוכה) עם החמאס. לבנות את הרצועה מבחינה כלכלית בתמיכה ערבית ובין-לאומית לטווח ארוך, עם הרבה השקעות, כך שיהיה להם מה להפסיד.
אופציה ב' - להכניע את החמאס ברצועת עזה (אפשר גם במבצע צבאי מורכב, אך ללא כיבוש מלא של הרצועה) ולהעביר בהמשך את הרצועה לרשות הפלסטינית, אם וכאשר זו תהיה פחות מושחתת ורקובה, וכל זה בתמיכה ערבית. זה היה בסיס הרעיון מאחורי "עופרת יצוקה", שהיו מי שמנעו אותה ב-1999 בקוצר ראיה אסטרטגי.
בשתי האופציות יש בעיות קשות בעיתוי הנוכחי. הבריחה מפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעידן נתניהו הפכה את הרשות הפלסטינית לכלי ריק, לגוף מושחת ושנוא, חיזקה את החמאס ברצועה ויצרה בטיפשות את חלומו המופרע של סמוטריץ': מדינה דו-לאומית אפרטהיידית לישראלים ולפלסטינים, באיו"ש ובקו הירוק. ועדיין ניתן לבצע אותן.
כאמור, חוסר תקווה הוא מחולל הטרור מספר אחד. ראיתי את זה ממש מקרוב במשך עשרות שנים באיו"ש, ברצועת עזה ובלבנון. אנשים מיואשים שלא רואים אור בקצה המנהרה, נלחמים, מבצעים פיגועים ואפילו מתאבדים, וכל גורם אינטרסנט בסביבה דוגמת איראן וגרורותיה, מתדלק את הייאוש הזה באמל"ח, בכספים, בידע. כך אנו מקבלים גל טרור אחד אחרי השני וחוזר חלילה, וגם סבבי ירי רקטי חוזרים ונשנים.
מה צריך על מנת לשנות כיוון?
על מנת לעצור את זה דווקא לא צריך טכנולוגיה יוצאת דופן ולא יכולת מבצעית חריגה, נדרש משהו נדיר בהרבה: נדרשת מנהיגות שמבינה ששלום עושים עם אויבים, שיש לה חזון ויש לה גם אומץ לקבל החלטות היסטוריות.
חזון, אומץ לב ויכולת לקבל החלטות היסטוריות, היו לבן גוריון שהקים את מדינת ישראל כשהוא יודע שצבאות ערב עומדים לתקוף למחרת ההכרזה את היישוב היהודי הקטן, לבגין שעשה את השלום עם מצרים מיד לאחר המהפך של 1977, לרבין שניסה לעשות שלום עם הפלסטינים בשלהי האינתיפאדה הראשונה ועשה את השלום עם ירדן, לשרון שביצע את "חומת מגן" באינתיפאדה השנייה ואת ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005, וגם לאולמרט שתקף את הכור הסורי בדיר א-זור ואף ניסה להוביל לפיתרון עם הפלסטינים תוך ניצול הניצחון על הטרור בתום האינתיפאדה השנייה. לא כל המהלכים הללו היו מוצלחים מסיבות אובייקטיביות ו/או סובייקטיביות שלא אפרט כאן, אולם הם העידו על מנהיגים יוזמים, מובילים, אמיצים. אלו מנהיגים שידעו לייצר תקווה נגד כל הסיכויים. חזון, מנהיגות ואומץ לב הקימו את המדינה, ורק הם יבטיחו אותה לשנים רבות קדימה.
אז למה כדאי לצפות?
סיפרו לכם היום בתום המבצע על כך ששינינו את המשוואה מול הרצועה, שחיסלנו את צמרת הג'יהאד האיסלאמי ועוד סיפורי גבורה. כל בעל ניסיון ולבטח כל תושב/ת עוטף עזה, שמע את הרהב הזה אינספור פעמים ויודע שכלום לא השתנה. משום שאת המשוואה ניתן לשנות רק אם יהיה כאן מנהיג שימציא אלגוריתם חדש, כזה שייצר תקווה שתוביל למציאות חדשה
על כן אני מציע לכולנו להתכונן לגל הטרור הבא ו/או לסבב הרקטי הבא, כי הם יגיעו. בין אם ביום הנכבה, או במצעד הדגלים הקרוב ואם לא, זמן קצר אחרי. ואז גם תגיע מסיבת העיתונאים הבאה, בה יעמוד ראש הממשלה ויסביר לנו בארשת חשיבות תהומית על הסיכול הממוקד המוצלח האחרון, על יכולתנו לפגוע באויבינו בכל מקום ועוד סיסמאות שחוקות, שקריות ומעייפות.
וכדאי שתזכרו גם אז שבעצם שום דבר לא השתנה, ורצוי להתכונן כמה שיותר מהר שוב. לסבב הבא.
>>> יובל דיסקין הוא ראש השב"כ לשעבר