בשנים האחרונות התרגל ארדואן שהכול נעשה כדברו. מאז שינה את החוקה במשאל עם שנוי במחלוקת, לפני שש שנים, הוא פירק את טורקיה מהאיזונים ומהבלמים שהוא עצמו התקין לה כדי לעמוד בדרישות הקבלה לאיחוד האירופי שהוביל בתחילת האלף. הוא מינה את השופטים, את חברי ועדת הבחירות המרכזית, את היועצים המשפטיים, את חוקרי המשטרה והציב מקורבים בצמרת הצבא ושרותי הביטחון השונים.
את מקורביו מינה ארדואן לשרים או יועצים בכירים. גם כמה מתנגדים, כדי לשמור אותם שבעים. את משאבי המדינה הוא ניכס לרווחתו האישית. את כלי התקשורת העניק למקורבים. נשיא טורקיה הפך את עצמו לשליט כל יכול. לטורקיה אין מסורת דמוקרטית. השנים הראשונות לשלטונו היו התקופה הליברלית ביותר שאותה זוכרים הטורקים. השנים האחרונות לשלטונו מזכירות לרבים ימים רחוקים ואפלים. בבחינת ארדואן נתן וארדואן לקח.
מכיוון שכך, קל לדמיין את ארדואן בשעות האחרונות לספירת הקלפיות מתרוצץ כארי בסוגר, שואג פקודות לכל עבר כשכל מה שנידרש כדי לסיים את מסע הבחירות הזה אלו עוד כמה עשיריות האחוז, שיעבירו אותו מעבר לרף חמישים האחוזים ויעניקו לו את הניצחון מבלי להזדקק לסיבוב שני.
הרי הוא כבר עשה את התרגיל הזה. במשאל העם ההוא ב-2017. גם אז חסרו לו כמה שברי האחוז כדי לעבור את ה-50 והוא הנחה את ועדת הבחירות להעניק לו עוד כמה קולות. אז ספרו גם קלפיות פסולות. ההערכה המקובלת היא שהניצחון שלו מובטח. תומכיו התגלו כנאמנים בכל מחיר. הם לא דורשים ממנו תשלום על השחיתות שהביאה לקריסת ערים שלמות ברעידת האדמה. גם לא לכשל הניהולי אחריה. הם לא מענישים אותו על ההפקרות בניהול כלכלת המדינה ולא על השחיתות שדבקה בכל המערכת הציבורית, שהם נפגעים ממנה.
החברה הטורקית חצוייה ומקוטבת. גוש ארדואן מאוחד. וממול - גוש רק לא ארדואן מפולג ומורכב. הסקרים כשלו בניבוי הפער בבחירות אתמול. לפנות בוקר, כשהתייצב על המרפסת עם רעייתו אמינה, אל מול אלפי תומכים נלהבים, הדגיש שהוא משוכנע שמהתוצאות הסופיות יתברר שניצח כבר בסיבוב הראשון. אבל אם הדמוקרטיה תדרוש הוא ישמח לנצח גם בסיבוב השני. בתום שעות רבות של ספירה התברר שאין דרך לשנות את התוצאות ואין בנמצא די קולות. הפעם בלי טריקים ושטיקים הוא החליט להתמודד שוב בקלפיות. כשרעייתו אמינה לצדו פתח לפנות בוקר ארדואן שוב במסע בחירות.