בושה! בושה! בושה! זו המילה שהדהדה בראשי בקצב שזועקים אותה המוחים בהפגנות, בעת שנתניהו נאם לאומה באותו יום חמישי בערב את מה שהיה אמור להיות, כך קיווינו, נאום הפיוס. למי שעוד לא היה ברור שהביביזם קם על יוצרו, קיבל בשידור חי ובכל ערוצי התקשורת ראש ממשלה שהוא לא יותר מבובת הפיתום שממלמלת מילים שמכתיבים לה מה לומר. זה לא היה נאום פיוס, אלא דלק שהותז ממטף כיבוי. זהו שוב אותו נתניהו שמדבר בלשון חלקות כשהוא יודע שאין לו שום כוונה לממש אף התחייבות שלו. והוא, אחרי כל השנים, עוד חושב שנאמין לו.
- מחאות גדולות ברחבי הארץ בעקבות פיטורי שר הביטחון
- שר הביטחון גלנט: "חייבים לעצור את החקיקה"
- ישראל שהכרנו כבר לא תחזור להיות אותו דבר | עמוס ידלין
- נתניהו וגלנט לא יוכלו להתנגד: האיש החשוב במערכת הביטחון | ניר דבורי
- זה הרגע של גנץ ואיזנקוט לעשות מעשה | עמית סגל
הפעם, יותר מתמיד, ברור שהוא משחק בחיים של כולנו, בעתידם של ילדינו ובעתידה של ישראל האהובה (ואינני מבקש שתסלחו לי על המילים הדביקות). בובת הפיתום לא רק שנשלטת על ידי סמוטריץ', בן גביר, רוטמן ולוין, לא יותר מכך - נתניהו יודע שבלעדיהם לא היה לו את חוק הנבצרות ולא יהיה לו את חוק המתנות והתרומות. אלו הדברים שהכי חשובים לו ויקרים לליבו. הוא מוכן לשלם עליהם כל מחיר, וזאת שמעתי באוזניי מאחד האנשים הקרובים מאוד אליו.
לאורך השבועות האחרונים יש מי שמבקשים להסיר מנתניהו את האחריות ולהפיל אותה, מלא מלא, על שותפיו. בעיניי, אין שטות גדולה מזו. המהפכה המשפטית איננה אירוע נקודתי שהתפלק לנתניהו מתחת לרדאר, אלא, אני בטוח, שהוא זה שנתן את האישור לשר המשפטים לצאת לדרך עם כל חוקי הדורסנות שמפרקים לרסיסים את החברה הישראלית כמו כוס שנשברת ולא ניתן לאחות את שבריה.
כשהקשבתי לבובת הפיתום מכריזה כי חלק מפירורי הפיוס שהיא מבקשת לחוקק, זה חוק זכויות הפרט, עלו בראשי באינסטינקט שני ציטוטים: האחד - "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס", והשני - "טובל ושרץ בידו". בל נטעה מה שרק עלול, חס וחלילה, לעצור את הטירוף המתגלגל זה אחד מהמצבים הבאים או אפילו כולם ביחד: מלחמה חיצונית, דם שיישפך ברחובות או כלכלה שתרסק בראש ובראשונה את הבייס שלו עצמו.
הימים האחרונים, כולל הלילה, ייזכרו כימים שחורים, שתחילתם בתקווה וסופם באכזבה מלאה ובעוד יותר דאגה. החברה הישראלית בימים הקשים הללו נחלקת לשלוש קבוצות: האחת שרוצה מהפכה בכל מחיר, השנייה שרוצה להוביל לבחירות בכל מחיר והשלישית, שאין לה רועה ומורכבת מהרוב המכריע של החברה הישראלית. ברוב הזה אין שמאל ואין ימין, יש רק ישראלים מודאגים שכל מבוקשם הוא שמירה על ישראל יהודית, דמוקרטית וליברלית חיה ומתפקדת. הם מבינים שאנחנו כבר באירוע אחר לגמרי, בשבר עמוק ונוראי שהתפרץ ושעלול להביא את הקץ עלינו כעם במדינתו.
ראש הממשלה נתניהו חשוף לכל המודיעין שמראה שמדינת ישראל נמצאת תחת האיום הביטחוני הקשה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים, וגם זה לא עוצר אותו. אני טוען ומתעקש מזה זמן שפוליטית היחידים שיעצרו את נתניהו הם קבוצת הדחויים האמיצים, קבוצה קטנה בליכוד שמספיק שיהיו בה ארבעה חברים בלבד, ששמם יכול להיות חקוק לנצח בהיסטוריה של המדינה כמי שעצרו את החרפה ומנעו את פירוקה של מדינת ישראל הצעירה.
בראש הקבוצה עומד יולי אדלשטיין, הגיבור היהודי ששמו יחקק אף יותר בהיסטוריה היהודית והישראלית כמי ששוב עמד מול הסכנה ויכלה לה. אין ספק אבל ששר הביטחון יואב גלנט, שהדברים שנשא במוצאי שבת, עשוי להיות הגיבור של הרגע כמי שהביא לעצירת המהפכה. גלנט אולי הפסיד את תיק הביטחון, אך הרוויח את מקומו בהיסטוריה הלאומית. אליהם, אני מקווה, יחברו השר דיכטר, חבר הכנסת דני דנון וכמובן יו"ר ועדת הכלכלה חה"כ דוד ביטן.
מול כל אלו ניצב נתניהו, שההיסטוריה תרשום לו לדראון עולם את המהפכה החוקתית. הנאום של גלנט ופיטוריו, גם אם לא יובילו לצערי לעצירת המהפכה, יוביל להתחלת עידן חדש בליכוד, שיפעל לסיים את הכהונה של נתניהו.
ושאף אחד לא יטעה או יתבלבל - אני אוהב את הארץ שלנו, אוהב את האנשים שבה ולא מוכן להחליף אותה בשום ארץ אחרת כי אין לנו אחת כזו ומוכן להקריב עצמי עבורה למען עתיד בנותיי ולמען עתיד אזרחי ישראל. אני, איתן כבל, לא ארים ידיים - לא בפני נתניהו, לא בפני הגזענות ולא בפני הדורסנות שמאיימת על עתידנו כאן.