הוויכוח הפוליטי שהתפתח במקומותינו בשאלה "מי אשם" בהסכם בין סעודיה לאיראן מחמיץ את מהות העניין. הסיפור גדול בהרבה מישראל ונכון להבין את משמעותיו בשתי רמות: רמת תחרות המעצמות בזירה הגלובלית ורמת היערכות המחנות באזור. ההסכם הסעודי-איראני הוא נורת אזהרה לממשלת ישראל. בזמן שהיא עסוקה בקידום החקיקה המשפטית, הזירה הבין-לאומית והמזרח התיכון משתנים באופן שמסכן את יעדי העל של ישראל, כפי שהוגדרו על ידי ראש הממשלה.
- משבר ביחסים? איחוד האמירויות: "נשהה רכש ביטחוני מישראל"
- ההסכמים שבמוקד המשבר: מאחורי הקפאת הרכש של האמירויות
- הבהלה מוגזמת: הסכם איראן-סעודיה אינו מבוא לשותפות
ניתן לראות את ההסכם, ובעיקר את התיווך הסיני שהוביל אליו, כפרק נוסף בתחרות המעצמות במזרח התיכון. למעשה, סין, במהלך דיפלומטי מוצלח, קוצרת את הפירות של סבבי שיחות בין סעודיה לאיראן המתקיימים כבר שנתיים, בתיווך עיראק ועומאן. סין ניצלה את יחסיה עם טהראן, את הדשדוש במשא ומתן על חזרה להסכם הגרעין, את המשבר המעמיק בין ארצות הברית לסעודיה סביב תפוקות הנפט ואת המשקעים האישיים בין הנשיא ביידן ליורש העצר מוחמד בן סלמאן. זאת, כדי לחלץ הבנות בין ריאד לטהראן, המשרתות את האינטרס האסטרטגי העליון של סין - יציבות במפרץ שמבטיחה זרימת נפט סדירה ממצרי הורמוז לאסיה, תוך כרסום בדומיננטיות האמריקנית באזור.
ההישג הסיני מחזק את התחושה שמעמדה של ארצות הברית במזרח התיכון בנסיגה. עד לא מזמן הייתה זו וושינגטון, שרק בחסותה ניתן היה לקדם תהליכים מדיניים משמעותיים באזור, ושמשענתה הביטחונית הייתה קריטית לבנות בריתה, ובראשן סעודיה. לוואקום הזה נכנסת סין, תוך מינוף עוצמתה הרכה, הכלכלית והדיפלומטית (סין לא מחזיקה כוחות צבאיים משמעותיים באזור). ההישג הסיני מגיע דווקא לאחר התרגיל הישראלי-אמריקני הצבאי הגדול ביותר שהתקיים אי פעם במזרח התיכון, ובעיצומו של שיח אסטרטגי בין ממשל ביידן לבית המלוכה הסעודי לשיקום היחסים ביניהם.
מבחינת יחסי הכוחות בין המחנות במזרח התיכון - גם לאחר ההסכם ביניהן, סעודיה ואיראן יישארו אויבות ברמה הדתית, האידאולוגית והאסטרטגית, ולא ברור כלל שהן יוכלו לגשר על השנאה והפערים ביניהן בתוך חודשיים, כפי שקובע ההסכם. כך למשל, ספק אם איראן תוכל לעמוד במחויבותה ולכפות על החות'ים, המתנהלים באופן עצמאי יחסית, לחדול לחלוטין מההתקפות נגד סעודיה משטח תימן. זאת, הגם שההסכם צפוי לתת רוח גבית לשיחות הישירות שמנהלת סעודיה עם החות'ים במטרה לחדש את הפסקת האש בתימן, שפקעה באוקטובר. מן הצד השני, לא ברור אם ההסכם כולל סעיף להפסקת התמיכה הסעודית בערוץ התקשורת "איראן אינטרנשיונל", ששידוריו לתוך איראן מטרידים מאוד את המשטר בטהראן, ואם קיים סעיף כזה, האם בכוונת ריאד לממשו.
מגמות עומק מסכנות את האינטרסים של ישראל
בשנים האחרונות מתפתחות שתי מגמות מנוגדות במזרח התיכון ביחס למעמדה של איראן. מגמה אחת היא התהוות קואליציה אזורית בהובלה אמריקנית נגד טהראן, על בסיס "הסכמי אברהם" ותוך ניסיון לעצור את התקדמותה לסף הגרעיני ואת חתרנותה האזורית. מגמה שנייה היא המשך חתירה אקטיבית של איראן ושלוחיה באזור להגמוניה, תוך חיזוק חיזבאללה בלבנון, אסד בסוריה, ובעלי בריתה בעיראק ובתימן. גם ממבט בין-מעצמתי וגם ממבט אזורי, ההסכם הסעודי-איראני מבשר על התחזקות איראן והיחלשות המחנה האנטי-איראני.
הכרסום במעמד ארצות הברית באזור צריך להדאיג את ישראל, כיוון שיעדי העל שהגדיר נתניהו בנאום ההשבעה של ממשלתו בכנסת – עצירת הגרעין האיראני וצירוף סעודיה ל"הסכמי אברהם" – תלויים בשיתוף פעולה עמוק, מדיני, ביטחוני ואופרטיבי, בין ישראל לארצות הברית, ובתמורות אמריקניות משמעותיות לסעודיה.
להתקרבות הסינית-איראנית עשוי להיות, אומנם, אפקט מרסן על ההתנהלות האיראנית עקב שאיפתה של סין לחזק את היציבות באזור כדי להבטיח אספקת אנרגיה רציפה במחירים לא גבוהים. אולם מנגד, חימום יחסיה עם סין צפוי לחזק את ביטחונה העצמי של איראן מול ישראל והמערב, לעגן את "צינור הנשימה הכלכלי" שסין מספקת לאיראן נוכח הסנקציות האמריקניות ולהגדיל את הסיכוי להיווצרות תיאום בין מרכיבי המחנה האנטי-אמריקני באזור: ציר רוסיה-סין-איראן. לכן, ברמה האזורית, ההסכם בין איראן לסעודיה מעיב על המאמצים לייצר קואליציה אזורית נגד איראן ולצרף את סעודיה ל"הסכמי אברהם". אם הדיווח על כך שיורש העצר האמירתי, מוחמד בן זאיד, הורה על עצירת רכש מערכות ביטחוניות מישראל וביצוע פעולות משותפות עד שיהיה ברור שנתניהו שולט בממשלתו – זהו סימן נוסף לכך שהמחנה האנטי-איראני מתערער ושמעמדה של ישראל באזור נפגע.
בנסיבות אסטרטגיות אלו, התמקדות הממשלה בירושלים בהפיכה המשפטית - הקורעת את העם ומחלישה את ישראל בכל הממדים - משקפת ניתוק עמוק של נתניהו מיעדי מדיניות החוץ שסימן ומהמגמות הגיאו-פוליטיות בזירה הבין-לאומית והאזורית. זאת, כיוון שמרחיקה את ישראל, ואותו אישית, מוושינגטון, וגורמת נזקים משמעותיים לאינטרסים הלאומיים המהותיים שלנו.
אם ביטחון ישראל היה בראש מעייניו, נתניהו היה מרגיע את שריו המבקשים לשנות את אופי המשטר בישראל, "למחוק את חווארה" ולהדליק את הר הבית, היה זוכה להזמנה לבית הלבן ופועל שם כדי לקדם את עצירת הגרעין האיראני ואת צירוף סעודיה ל"הסכמי אברהם".
אם נתניהו עדיין שולט במערכת הפוליטית שבנה סביבו, והדבר מוטל בספק, עליו לעצור מיד את ההפיכה המשפטית המדרדרת את ישראל לתהום חוקתית, כלכלית וביטחונית, ולחזור לפעול כדי להצעיד את ישראל למקומות חזקים ונכונים, כפי שעשה בעבר.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, עמית בכיר במרכז בלפר שבאוניברסיטת הרווארד