הממשלה הנוכחית נבחרה ברוב קולות, בבחירות הוגנות ומסודרות. על כך אין שום עוררין. אבל זה לא אומר שהאזרחים צריכים לציית לכל דבר שהיא אומרת. דמוקרטיה היא עסקה לפיה האזרחים חייבים לציית להנחיות הממשלה בתנאי שהממשלה שומרת על החירויות הבסיסיות של האזרחים. כשצד אחד מפר את העסקה, הצד השני לא מוכרח להמשיך למלא את התחייבויותיו.
על פי העסקה הדמוקרטית, לממשלה יש את הזכות לחוקק חוקים ולגייס חיילים, להכריז מלחמה ולכונן שלום, להעלות מיסים ולחלק קצבאות, לבנות יישובים ולסלול דרכים, ולעשות עוד אינספור דברים אחרים. האזרחיות והאזרחים, כולל אלו מאיתנו שלא בחרו בממשלה, צריכים לכבד את החלטות הממשלה גם אם אנחנו לא אוהבים אותן ולחכות לבחירות הבאות אם ברצוננו להחליף את הממשלה. זו ההתחייבות שלנו כאזרחים בעסקה הדמוקרטית. אבל בעסקה הזו גם לנו יש זכויות, וגם לממשלה יש התחייבויות. הממשלה מתחייבת לא לפגוע בחירויות הבסיסיות שלנו, והיא גם מתחייבת לא לשנות באופן חד-צדדי את יסודות שיטת המשטר במדינה. זה מאפשר גם למי שלא בחרו בממשלה להמשיך לישון בשקט. "אוקיי, הצד השני עכשיו בשלטון, אבל אני עדיין יכול להיות בטוח שהחופש שלי יישמר, ושתישמר לי גם היכולת לנסות לשנות את הממשלה בעתיד".
עכשיו אי אפשר לישון בשקט. הממשלה הנוכחית מפרה ברגל גסה את העסקה הדמוקרטית. למכלול החוקים שהממשלה מנסה להעביר יש משמעות אחת פשוטה: הממשלה תוכל, מכאן ואילך, לעשות כל דבר העולה על רוחה, לפגוע בחירויות הבסיסיות שלנו כרצונה, ובכלל זה גם לחסל את השיטה הדמוקרטית עצמה. מי שתומכים בהפיכה המשטרית מסבירים לנו שגם במשטר החדש יהיו הגנות על החופש שלנו. איזה הגנות? הרצון הטוב של רוטמן, לוין, נתניהו ועמיתיהם. אז עם כל הכבוד לחברים הנכבדים הללו, אנחנו לא סומכים על הרצון הטוב שלכם. אתם קורעים לגזרים את החוזה שאיכשהו החזיק את החברה הישראלית יחד במשך 75 שנה, ועוד מצפים שנסמוך עליכם?
כאשר הממשלה מפירה את החלק שלה בעסקה הדמוקרטית, לאזרחים אין שום סיבה למלא את החלק שלהם. כשממשלה – אפילו כזו שנבחרה בבחירות דמוקרטיות – מנסה להקים דיקטטורה, לאזרחים מותר להתנגד. זה לא אומר, חס וחלילה, שימוש באלימות. גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה אסטרטגית, פנייה לאלימות תהיה טעות איומה. יש לאזרחים דרכים לא-אלימות רבות להיאבק נגד ההפיכה המשטרית שמתחוללת כאן. זה חשוב מאוד להפגין, זה חשוב מאוד למחות, וכרגע כדאי להוסיף לזה עוד משהו – לא לעשות. לפעמים, לא לעשות, לא לבוא, לא לפתוח, זה צעד יעיל לא פחות מההפגנה הכי גדולה. אם לא מקשיבים למאה אלף אנשים שבאים להפגנה – אולי יקשיבו למאה אנשים שלא באים לאנשהו.
לא באים לאן? אני משאיר את זה לדמיון הפורה שלכם. אנחנו הישראלים אנשים סופר-יצירתיים, ואנחנו גם אלופי העולם בתחמנות. תחמנים בני תחמנים. במשך עשרות שנים שכללנו את הישראבלוף לדרגת אמנות. זוהי עכשיו האחריות של כל אדם ושל כל קבוצה לחשוב טוב: מה אנחנו יכולים לא לעשות? לאן אנחנו יכולים לא לבוא? את מה אנחנו יכולים לעכב? איפה אנחנו יכולים ללחוץ על הברקס?
מי שתומכים בהפיכה המשטרית מסבירים לנו שגם במשטר החדש יהיו הגנות על החופש שלנו. איזה הגנות? הרצון הטוב של רוטמן, לוין, נתניהו ועמיתיהם. אז עם כל הכבוד לחברים הנכבדים הללו, אנחנו לא סומכים על הרצון הטוב שלכם. אתם קורעים לגזרים את החוזה שאיכשהו החזיק את החברה הישראלית יחד במשך 75 שנה, ועוד מצפים שנסמוך עליכם?
אתן רק דוגמה אחת, שנוגעת אליי ישירות. אני חבר סגל באוניברסיטה העברית. המרצות והמרצים בישראל שבתו לאורך השנים פעמים רבות כדי להעלות את השכר שלנו ולהגן על תנאי ההעסקה שלנו. עכשיו מה שעומד על הפרק זה לא המשכורת, אלא החיים האקדמיים עצמם. בלי דמוקרטיה, אין אקדמיה. הממשלה הנוכחית, כידוע, מעריצה את המשטר ההונגרי ומנסה לחקות אותו. ובכן, המשטר ההונגרי סגר בשנים האחרונות מחלקות אקדמיות שלמות ואפילו הביא לסגירתה של אוניברסיטה - כי לימדו שם דברים שהמשטר לא אהב. אם אנחנו לא נעצור את ההפיכה המשטרית, אז כבר בשנת הלימודים הבאה 61 חברי כנסת של הקואליציה יוכלו לקבוע את תוכניות הלימוד שלנו, לפטר מרצים ומרצות כרצונם ולסגור חוגים ומוסדות שהם לא אוהבים. נכון, יש היום חוקים שמונעים את זה. אבל אם ההפיכה המשטרית תצליח, 61 חברי כנסת יוכלו לשנות את החוקים האלה.
כל עוד ההפיכה המשטרית נמשכת, לי אין שום דבר חשוב יותר ללמד את הסטודנטיות והסטודנטים שלי מאשר שחייבים להגן על החופש האקדמי. בלי חופש אקדמי, אין לימודי היסטוריה, אין לימודי ביולוגיה, אין לימודי מחשבים. בלי חופש אקדמי, רוטמן יגיד לנו מה ללמד על פאשיזם, גפני יחליט עבורנו אם נלמד אבולוציה ונתניהו יקבע עבורנו את כללי האתיקה של מדעי המחשב. כל עוד ההפיכה המשטרית נמשכת, אני מאמין שעל הסגל האקדמי, הסגל המנהלי, ראשי האוניברסיטאות והסטודנטים והסטודנטיות להשבית את כל המוסדות האקדמיים בישראל.
ברור לי שלא כולם יכולים לשלם את המחיר הכבד של שביתה או אי-עשייה כשהם פועלים לבד. אבל ביחד, עם גיבוי של ארגונים ומוסדות, אנחנו יכולים לעשות יותר – או לא לעשות יותר. כולי תקווה שעוד ועוד אזרחיות ואזרחים, עוד ועוד ארגונים ומוסדות, יתגייסו למאבק לעצירת ההפיכה המשטרית ויעבירו לממשלה מסר חד וברור: תעצרו את ההפיכה – או שנעצור את המדינה.
>>> פרופ' יובל נח הררי הוא היסטוריון וסופר