מה שווה הספרייה הלאומית אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה? כך מהדהד, מן הסתם, שר החינוך יואב קיש את אימרתה האלמותית של מירי רגב. בואו נבדוק מדוע, עוד בשלב הרפורמה הראשון מבין הארבעה שהבטיח לנו שר המשפטים יריב לוין, כל כך דחוף לקיש להניח יד כבדה של משילות דווקא על מוסד תרבות ירושלמי מסוים, שהוא במקרה אחת הספריות החשובות בעולם. עצמאות הספרייה מוטלת על כף המאזניים.
גילוי נאות: סבי, יהודה אריה קלאוזנר, היה ספרן בספרייה הלאומית לפני קום המדינה, כשעוד נקראה בית הספרים הלאומי, וכבר הייתה מטמון נדיר של כתבי יד וספרים יהודיים, אודים מוצלים מאש, ספרי תורה עתיקים ועזבונו של אלברט איינשטיין. ריבואות של אוצרות. עם השנים התעשרה הספרייה בעוד אוספי יודאיקה, ארץ ישראל, איסלאם והמזרח התיכון, ויש בה מיליוני פריטים שביחד מרכיבים את ההארד דיסק של תקומת ישראל בארצו. אלפי סופרות וסופרים עבריים, ויהודיים שכתבו בשפות אחרות, הפקידו או הורישו לה את ארכיוניהם וכתבי היד שלהם. הספרייה היא פנינת תרבות בקנה מידה גלובלי.
אבל ההיסטוריה לא מעניינת את שר החינוך יואב קיש בבואו לשלוט בדירקטוריון הספרייה, למנות ולפטר כרצונו. עניינו ביעד הלא מבוצר הזה איננו להמשיך את מפעלם של הרב יהושע העשיל לוין (חוזה הספרייה), אליעזר בן יהודה או שמואל הוגו ברגמן. לקיש יש חזון תרבותי ואינטלקטואלי אחר לגמרי: להדיח מתפקידו את רקטור הספריה שי ניצן.
לא סוד הוא שבתפקידיו השונים בפרקליטות המדינה עורר ניצן את חמתם של מתנחלים ותומכיהם. הוא הגדיל לעשות כשהגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו בכבודו. באה עת חיסול חשבונות, וציידיו מתכננים השתלטות עויינת על הספרייה הלאומית בראש ובראשונה כדי להדיח את ניצן מתפקידו. אחד הנימוקים היותר מגוחכים הוא - "מה לפרקליט בספרייה?". שאלו את ראובן ירון, המשפטן שניהל את בית הספרים הלאומי בשנות ה-70, מלומד ומנהלן מוכשר.
ספרייה, כמו אוניברסיטה, זקוקה לחירות אינטלקטואלית וניהולית כאוויר לנשימה. כמובן גם היא, כמו אוניברסיטה, נתונה לפיקוח של דירקטוריון ראוי מטעם הציבור. פוליטיזציה גסה של ספריות, כמו של אוניברסיטאות, היא סממן מובהק של שלטון רודני. במקרה הירושלמי, המדינה מחזיקה רק במחצית הבעלות על הספרייה, ועוד רבע שמור בידי האוניברסיטה העברית. צעדו של קיש רומס את האוניברסיטה לא פחות מאשר את הספרייה.
צחוק הגורל הוא שבקרוב אמורה הספרייה הלאומית להיכנס למשכנה החדש. היה לי חלק בחשיבה שקדמה לכך, והחזון יפה: לפתוח ולהנגיש את אוצרותיה למבקרים רבים ומגוונים, ירושלמים ומבקרים מישראל ומחו"ל ובעיקר לאנשים צעירים. היא תהיה, כך מקווים מתכנניה, אחת הספריות היפות והחדישות בעולם, במבנה וגם בתפיסה.
נאיבי לחשוב שסילוקו של ניצן מתפקידו ימצה את המשילות על-מלא של שר החינוך בספרייה הלאומית. הדירקטוריון ישתנה, סדר העדיפויות ישתנה, אוספי האיסלאם והמזרח התיכון עלולים להיחשד כגיס חמישי, ובמשך הזמן - כפי שצופה הסופר חיים באר - עלולה הנהלת הספרייה החדשה להחליט שאין מקום לספרים של ערבים. או של שמאלנים. או ספרים פמיניסטיים או בנושאי להט״ב.
אט אט, ואולי כדרך הזמן הזה מהר מהר, ישתנו סדר יומה של הספרייה ותמונת התקציבים שלה. בעצם, המצב הפיננסי משתנה לנגד עינינו כאשר תורמים גדולים מכריזים על משיכת תרומותיהם, וסופרים רבים מאיימים לא לשלוח את ספריהם החדשים לספרייה הלאומית או להותיר לה את ארכיוניהם.
כן, זה איום צנוע. אבל אוי לספרייה לאומית שתהפוך את סופרי הלאום ליריביה. ואוי לממשלה שמאיימת על עצמאותו של גוף תרבות ישראלי נפלא ורב-ערך כל כך ממניעים של נקמנות אישית ותאוות שלטון.
>>> פרופ׳ פניה עוז-זלצברגר היא סופרת והיסטוריונית באוניברסיטת חיפה, שותפה במחאת הסופרות והסופרים נגד האיום על עצמאות הספרייה הלאומית