המחאה החריפה נגד המהפכה משקפת את החשש המוצדק מפני האג'נדות של הממשלה, שיישנו מהר מאוד את דמותה של המדינה. הרפורמה היא רק הפלטפורמה שתאיץ תהליכים מסוכנים, אבל גם בלעדיה המהפכה החלה. ניתן לזהות זאת בקלות: דרך עיון בהסכמים הקואליציוניים, הכרזות של ראשי הקואליציה ואפילו דרך מעשים, לרבות מעשי חקיקה שקורים ללא קשר לרפורמה.

למשל, החוק שזה עתה אושר: אחרי 75 שנים שבהן בתי הדין הרבניים הורשו לעסוק רק בענייני משפחה - הם יוכלו לשמש כמערכת משפטית מקבילה לבתי המשפט ולעסוק בכול תחום אזרחי אחר. לכאורה, הדבר מחייב הסכמת שני הצדדים - אבל ברור שזו בדיחה. מה תעשה אישה חרדית, אם לשבעה ילדים ומפרנסת יחידה, אשר כתנאי לקבל עבודה יאמרו לה לחתום מראש שבמקרה של סכסוך, היא מתחייבת לעשות זאת בבית דין רבני (שכידוע דן לא לפי דיני עבודה, אלא לפי דין תורה)? בל נתפלא אם תוך שנים מעטות בתי דין אלה, שאליהם נשים כמובן לא יכולות להיבחר כדיינות, ישתלטו על המערכת הרגילה? כול זאת כאמור גם בלי "המהפכה המשפטית" - וזו רק דוגמא אחת.

הנהלת בתי הדין הרבניים (צילום: Photo by Miriam Alster/FLASH90, פלאש/90 )
חוק בתי הדין הרבניים? "הדבר מחייב הסכמת שני הצדדים - אבל ברור שזו בדיחה" | צילום: Photo by Miriam Alster/FLASH90, פלאש/90

החשש, שהוביל בין היתר למחאה העולה וגואה, הוא שהמהפכה תאפשר האצה של תופעות אלה. בתוך כך, נוצר במדינה מצב מסוכן לפיו שני הצדדים בטוחים שהם צודקים ובטוחים שהם חזקים מספיק: אלה - כדי לעצור את החקיקה לחלוטין, ואלה - כדי להעביר את המהפכה בהקדם כפי שהיא. על כן, נוצר מצב שבו שתי רכבות נוסעות במהירות זו מול זו, על מסילה אחת, ושום נהג לא מוכן למצמץ.

"שני הצדדים בטוחים שהם צודקים וחזקים מספיק: אלה - כדי להעביר את הרפורמה כפי שהיא, ואלה - כדי לעצור אותה לחלוטין"

אני תומך לחלוטין במחאה נגד הרפורמה ויודע לנמק מדוע היא מסוכנת, אך באותה עת ער גם לסכנה לא פחותה שהיא המשך המאבק למשך שבועות וחודשים, דבר שחושף את המדינה, את הכלכלה שלה ואת הלכידות בצבא לסיכונים גבוהים. ישראל איננה שוודיה ולכן איננו יכולים לקחת כזה הימור. על בסיס שיקול זה בלבד, הסכמתי להצטרף ליוזמה של אחרים, ובראשם פרופסור דניאל פרידמן, ולהציע למובילי הרפורמה, לוין ורוטמן, מתווה מרוכך יותר בהשוואה לעמדתם הנוקשה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה (צילום: רויטרס)
"החשש כי הרפורמה תהפול לזרז של תהליכים היא שיוצרת את המחאה הגואה" | צילום: רויטרס

המתווה הזה לא טוב בעיניי, אבל ראשי הקואליציה יכולים לאמץ את העצה שלנו עם שני מרכיביה: האחד, לאמץ מתווה זה במלואו בתור עמדת פתיחה מתוקנת שלהם. שתיים - לעצור את מהלך החקיקה הרגיל ולקרוא לאופוזיציה להתחיל במשא ומתן על בסיס מתווה זה. לא הייתה לי כול כוונה או תקווה שמתווה זה יתקבל כפי שהוא על ידי האופוזיציה. קיוויתי שקבלתו על ידי הקואליציה יאפשר הידברות. במשא ומתן לא נכון להתחיל בנושאי אי ההסכמה אלא בנושאי הסכמה.

חסימה של איילון (צילום: אמנון חורש)
שני הצדדים משוכנעים שדרכם תצליח ולכן לא נכון לשקול התפשרות | צילום: אמנון חורש

כך למשל, נראה ששני הצדדים מסכימים כי בכול דרך צריך להגן על ה"הזכויות הטבעיות" - הזכות לחיים, הזכות לקניין, חופש ההבעה, ועוד. אם כך מדוע שלא תיעצר זמנית חקיקת הרפורמה ויחוקק "חוק זכויות הפרט", מעין חוק חוקתי ששינוי שלו מחייב 90 הסכמה של חברי כנסת?. גם זו יכולה להיות דרך "מכובדת" להתחיל הידברות, שכן במהות - כולם מסכימים.

לצערי, הרושם הוא ששני הצדדים משוכנעים שדרכם תצליח ולכן לא נכון לשקול התפשרות. באנלוגיה למשפט שלמה, הייתי מצפה מהממשלה לעצור את החקיקה, להתחיל מחדש, שכן גם אם לשיטתה היא צודקת - היא "האימא האמיתית" - עדיין שלמות התינוק (המדינה) חשובה יותר.