בתבונה טקטית רבה הודיעו לפיד וגנץ, ליברמן וסער, שהם מקבלים את מתווה הנשיא הרצוג. הם מקבלים את המעטפת, לא את כל או את מרבית הפרטים. אבל הם לא מובילים את המחאה, הם נמצאים בשוליה. המחאה איננה מפלגתית, היא כלל-ישראלית, המונית, גדושת אנרגיה פטריוטית. נתניהו דחה את המתווה, אך גם הוא לא רלוונטי, הרצוג יודע שנתניהו היה שמח לקבל את הצעתו, שהוא מבין את האסון המתחולל. אבל הוא נוכח-נפקד או נפקד-נוכח. הוא חסר ישע. במסדרונות הפוליטיים מרננים, שיריב לוין שואב את סמכותו משרה ויאיר נתניהו. המשטמה למערכות האכיפה והמשפט היא שלו עצמו, הוא הביא אותה איתו לפרקטיקה שלו כעורך-דין זוטר ובהמשך לפוליטיקה כפוליטיקאי אמביציוזי, ששאפתנותו גדולה בהרבה מכישוריו. נתניהו לא רצה הפיכה, הוא בסך הכול רצה למנות פרקליט מדינה או תובע כללי, שימשוך את כתב האישום שלו.
אם החקיקה עוברת – ניתן יהיה לחלק את תולדות ישראל לשניים: מ-1948 עד 2023, אז התנהלה המדינה בהתאם למתווה דוד בן גוריון - מנחם בגין. אם ההפיכה המחופשת ל"רפורמה" תתבצע, תתקיים המדינה, ככל שתתקיים, תחת מתווה לוין.
לזכות הנשיא ייאמר, שהוא פועל מתוך תחושת אחריות עילאית. חרדתו כנה, ליבו מדמם. בצדק רב הזיז את עצמו הצידה והכתיר את הצעתו "מתווה העם". כשהוא משקלל את כל מה ששמע בחודשים האחרונים, הוא לגמרי מגובה. הוא ניצב על בסיס מוצק כשהוא מייחס את המתווה לרוב הציבור. פרטי המתווה, הסעיפים, בעייתיים. נדרשים כאן אחריות ממלכתית, שיח תם לב ומשא-ומתן נוקדני, אך כשהממשלה בראשות לוין דוחה אותם על הסף, קלוש מאוד הסיכוי שנגיע לשם.
כאשר פותחים את החבילה של הרצוג מגלים פרטים קשים לעיכול: הביקורת השיפוטית מצטמצמת עד מאוד. עילת הסבירות לא תחול על מינויים: אם ראש ממשלה יחליט, למשל, למנות את בנו לשר החוץ או שר ההסברה, בג"ץ יהיה מנוע מלהתערב. שרים יוכלו בקלות לפטר יועצים משפטיים שלא יאפשרו להם לעבור על החוק. המתווה מכשיר לתמיד השתמטות המונית משירות ביטחוני כלשהו או משירות אזרחי. השם ישמור ויציל. הוא כופה עלינו לממן מימון בלתי מוגבל ולתמיד את לומדי התורה ואת המתחזים ללומדי תורה.
נוכח תגובת הממשלה, הדוחה על הסף את הצעתו, מה יכול לעשות הנשיא? בנאומו הקודם הבטיח שיש לו עוד כלים בארגז. הוא צריך, בשלב ראשון, עוד היום, לצאת לציבור, לחשוף ולהביך את נתניהו, שלהבדיל מבני משפחתו, משתוקק למתווה כאל גלגל הצלה. הוא צריך לשבח את סמוטריץ' הפתוח למשא-ומתן, לומר שרוטמן העובד אצל סמוטריץ' ייאלץ לציית. ובעיקר לצעוק בקול גדול: יריב לוין הוא היום הבעיה של המדינה. הנשיא צריך לומר דבר עובדתי מתובל בדם ודמעות: למען המולדת הקרבנו וחלילה עוד נאלץ להקריב את מיטב בנינו. אך המולדת היא מדינת ישראל, מדינת לאום, יהודית ודמוקרטית – לא מדינת לוין, לאומנית, הלכתית ומושחתת על פי חוק.