ממשלת ישראל נחלקת בימים אלה לשני מחנות – אלה שתומכים במהפכה המשפטית מבחינה אידיאולוגית ואלה שזקוקים לה לטובתם האישית. בצד האידיאולוגי נמצאים למשל החרדים: הם רואים בבית המשפט העליון מאחז שליטה ליברלי שיש לרוקן מתוכן. אומנם החרדים הם מיעוט בחברה הישראלית, כ-13% מהאוכלוסייה, אבל כל ממשלה שאיננה ממשלת אחדות תלויה בהם תלות מוחלטת. לא זו בלבד, החרדים גם נוהגים לשים את כל כובד משקלם על סוגיות דת ומדינה, ולכן הרוב הליברלי שקיים בכנסת לא בא לידי ביטוי. 

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

למעשה, כבר שנים שבג"ץ הוא הגוף היחיד שדורש הסדרה שוויונית של סוגיות דת ומדינה כמו הגיוס, זכויות הקהילה הגאה, הגיור וכדומה. עבור החרדים מדובר בכאב ראש מיותר לגמרי. כך רואים זאת גם החרד"לים, אך אצלם יש ממד נוסף – הם תופסים את בג"ץ כבלם יד להתיישבות ביהודה ושומרון ורוצים לשנות את אופיו.

הליכוד, לעומת זאת, מתחלק לאידיאולוגים ולאינטרסנטים. יריב לוין ודודי אמסלם, שרי המשפטים, תומכים כבר שנים ברפורמות מהפכניות במערכת המשפט. אמסלם, שנוטר טינה למערכת עוד מחקירתו בפרשת הולילנד, אף מתייחס לחלק מהמערכת הזו במונחים של ארגון פשיעה. שני שרי המשפטים מתעבים את המערכת, בזים לה ונחושים להפוך אבן על אבן.

נתניהו, לעומת זאת, היה חסיד של מערכת המשפט, עד שהסתבך בעצמו. הוא זה שאמר לפני עשור שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא שמאפשרת את קיומם של שאר המרכיבים בחברה דמוקרטית. נתניהו הוא גם זה שאמר שאין איך להגן על זכויות האזרחים במדינה שבה בית המשפט אינו עצמאי. הוא לא לבד: לא מעט חברי כנסת בליכוד אומנם מעוניינים ברפורמה, אבל לא במהפכה. זה גם מה שהבטיחו בבחירות. אומנם הם לא יעזו לומר זאת בגלוי, שכן מתפקדי הליכוד תומכים בתוכנית בהתלהבות, אבל גם לא תשמעו אותם מגינים עליה.

דודי אמסלם ובנימין נתניהו, ארכיון (צילום: Miriam Alster/Flash90, חדשות)
מי האידיאולוג ומי האינטרסנט? (נתניהו ואמסלם, ארכיון) | צילום: Miriam Alster/Flash90, חדשות

מדוע זה חשוב?

אדם שתומך במהפכה המשפטית רק מאחר שתניב לו טובה אישית, גם עשוי לסגת ממנה ברגע שיבין שהיא גורמת לו יותר נזק מתועלת. חוות הדעת של היועצת המשפטית לממשלה העלתה דרמטית את הסיכויים שבג"ץ יפסול את התוכנית באופן מלא או חלקי, או יקבע שתיושם רק מהכנסת הבאה. התשתית המשפטית כבר הונחה. גם חוק דרעי, חוק פרסונלי שנחקק במקביל לרפורמה, מטיל צל כבד על המהפכה כולה. השאלה היא אם נתניהו יסכים לשלם את המחיר הכלכלי, המדיני, החברתי והתדמיתי גם אם יגיע לידי מסקנה שהרפורמה בכלל לא תחול עליו. שאלה מעניינת.

ש"ס היא דווקא שילוב מעניין של אינטרס ואידיאולוגיה. אומנם לחבריה יש בטן מלאה על בג"ץ, ובלי קשר הם זקוקים לרפורמה כדי להחזיר את דרעי לשולחן הממשלה. בהתחשב בכך שדרעי שם בראש סדר העדיפויות את החוק הפרסונלי בעניינו, גם במחיר פגיעה ברפורמה, אפשר להניח מה גובר על מה.

גלי בהרב מיארה, אריה דרעי (צילום: פלאש 90)
החוק הפרסונלי מטיל צל כבד על המהפכה כולה - כולל מול בג"ץ, דרעי ובהרב מיארה | צילום: פלאש 90

מה שקורה בוועדת החוקה

בניגוד לתמונה שעשויה להצטייר, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן אינו מנהל את ועדת החוקה באופן חריג מבחינת ניהול הדיון והשיח. כבר שנים שיושבי ראש של ועדות בכנסת נוהגים בדורסנות, מדברים ללא הפסקה וחושבים שהם מרכז ההצגה. זה קורה בשני המחנות, כל הזמן, ורוטמן לא הראשון ולא האחרון שנוהג כך. רוטמן חריג בהיבט אחר: הוא הניח על השולחן תוכנית חסרת תקדים בהיקפה, שמע בוועדה עשרות מומחים שהזהירו מהשלכותיה, ועדיין לא שינה בה פסיק ואות בעלי משמעות. רוטמן הוציא כבר כמה גרסאות מעודכנות של החוק, אך אף אחת מהן לא התחשבה בהערות המהותיות שהעלו בדיון חברי הכנסת המתנגדים והייעוץ המשפטי.

השינויים שהוכנסו עד כה היו קוסמטיים בלבד, כמו למשל הקביעה שהנציג היחיד של האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים יהיה, ובכן, נציג האופוזיציה, ולא יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, ועדה שנשלטת בידי האופוזיציה. המהות, שליטה מוחלטת של הקואליציה בוועדה למינוי שופטים, לא השתנתה כלל. להפך, מרחב התמרון של שר המשפטים אף גדל בכל הנוגע לבחירת נציגי השופטים. במובן הזה ההליך חריג ביותר – כמעט אין חוקים שנכנסים ויוצאים מהוועדה בכנסת אותו הדבר. רוטמן יצטרך לעבוד קשה כדי להוכיח לבג"ץ שקיים את הדיון בלב פתוח ובנפש חפצה.

ועדת החוקה: שמחה רוטמן, יריב לוין (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
לא באמת פתוחים לשיח ותיקונים ברפורמה, רוטמן ולוין | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

האמת היא שחבל שכך, כי בדיון נשמעו הערות חשובות, כאלו שיכלו לשפר את הרפורמה. כך, למשל, אחד מסעיפיה קובע ששופטי בג"ץ לא יורשו לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. על פניו החלטה הגיונית במדינה שבה חוקי היסוד אמורים להיות במעמד עליון על חוקים רגילים ומהווים מעין חוקה, אלא שהמומחים בוועדה הזהירו שוב ושוב מזילות בחקיקת חוקי יסוד, שכבר מתרחשת. כיום אין שום דרך להבטיח שהממשלה לא תחוקק חוקים שחשובים לה כחוקי יסוד רק כדי לחסנם מפני ביקורת שיפוטית. אגב, גם "חוק דרעי", שיאסור על בג"ץ להתערב במינוי שרים, יהיה כמובן חוק יסוד. ההצעה להסדיר את מעמד החקיקה הזו בחוק מסודר נדחתה, ולא בכדי – למי יש זמן לזה, כשחייבים להחזיר בדחיפות את דרעי לשולחן הממשלה?

כוחו של נתניהו

במקביל ממשיך נתניהו בבניית כוחו כמנהיג כול יכול. הוא מפעיל לחץ על שרי הליכוד להתפטר כדי שלא יוכלו להפעיל עליו לחץ מהכנסת, ומעוניין שייכנסו במקומם חברי כנסת חדשים ולא מוכרים. הוא מינה שר משפטים נוסף כדי להוריד מעט מכוחו של יריב לוין, שהלך ובנה מחנה עוצמתי בליכוד.

השבוע גם הוכח שהוא מושך בחוטים של שר התקשורת שלמה קרעי, כשפעמיים היה זה שאומר את המילה האחרונה בנוגע למהלכים שלו – וזאת למרות שאסור לו בכלל לעסוק בתקשורת. אחרי שתושלם הרפורמה הוא ישלוט ביד רמה לא רק במערכת הפוליטית, אלא גם במערכת המשפט. זו כנראה רק ההתחלה. 

>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן 

דפנה ליאל (צילום: N12)
דפנה ליאל | צילום: N12