האתגר של גל הטרור החדש: דור ה-Z הפלסטיני

מכר ותיק שלי עורייב רנתאווי, ראש מכון "אל-קודס" בירדן - לא מחובבי ציון - מזכיר מה היה החזון לאחר הסתלקותו של יאסר ערפאת: בעדות בקונגרס האמריקני אמר גנרל קית' דייטון, ראש הצוות שהכשיר ואימן את מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, כי היעד הוא לעצב את "האדם הפלסטיני החדש" - שיראה בחמאס, בג'יהאד האיסלאמי ובגדודי חללי אל-אקצא אויבים(!), אך יראה בישראל בת-ברית.... שימו נא לב עד היכן הרחיקו החלומות.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

למלאכה הזו נרתם לא אחר מאשר ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, שישב רוב זמנו בירושלים ועמל על שדרוג הכלכלה בגדה המערבית, טיפוח שירותים והתמקדות בתשתיות. ואכן, בשנים שבהן סלאם פיאד כיהן כראש ממשלה (עד שנבעט על ידי זקני הפתח), עלה בידו לכווץ מעט את המשטר הבזבזני של חלוקת המשכורות למנגנון ציבורי התופח משנה לשנה.

האנשים שכוונו להיות דור ראשון של "האדם הפלסטיני החדש" כבר עברו את גיל השלושים ויותר. הם לא מימשו, כידוע, את שאיפתם של דייטון ובלייר ונספגו אל תוך ההוויה האפרורית של קשיי פרנסה תחת רשות אכולת שחיתות. אנשי מנגנוני הביטחון, שעליהם השליכו כולם את יהבם, רובם קודמו לקצונה - יש שם פחות חיילים ממפקדים, חלקם משרתים בחצי משרה וממהרים למשק או לבסטה של המשפחה.

הגיע, איפוא, תורו של דור ה"X" - ה"זומרים" הפלסטינים שמתחת לגיל 25. וכפי שמתאר זאת רנתאווי - ואני מסכים עימו - אין הם שבויים עדיין בכבלי החובות לבנקים והקמת בית משלהם. אין הם כלואים בסחרחורת הקיום. הם לא חוו את תבוסת האינתיפאדה השניה ושמות מחולליה - לרבות מרואן ברגותי - אינם קרובים לליבם. הם פטורים מהאשליות (ומהאכזבות) שליוו את אוסלו. אין להם לא כבוד לפתח המנוון, הרקוב, ולא הערצה לחמאס שמסתגר בעזה. הם בזים לשיח התמידי על "פיוס לאומי" וללוחמה המדינית של אבו מאזן.

זו הדמות של חברי "גוב האריות" בשכם והחבורות החמושות בג'נין ושל רוב המפגעים בחודשים האחרונים: הם לא מתנהלים באמצעות הרשתות החברתיות והאינסטינקט שלהם מורה להימנע מכינון ארגון רחב, מחבירה לפלגים הוותיקים או מהבלטת מנהיגים. עד כה איש מהם לא ניסה להציג תוכנית פעולה, חזון מדיני או מהלך לתפיסת ההובלה.

זהו דור עצוב וכועס, נטול אשליות ומשולל שאיפות, מאוד מרוחק מפוליטיקה. רובם לא מסובכים בפלילים ובו בזמן אינם כמהים ללכת לאוניברסיטה אילו ניתן להם, היו יותר ממחציתם מהגרים. והיה ויקבלו רשיון עבודה בישראל ייצאו מדי פעם, לא דרך קבע, דרך המחסומים למעברים.

רנתאווי בונה עליהם שבהמשך ידחפו את הציבור הערבי לגבש אסטרטגיה רעננה מול ישראל. בזה - אני מניח - הוא טועה: יש להם, לצערנו, יכולת להמשיך בפיגועים לסירוגין, אבל כוח ההתמדה שלהם לסחוף את הבוגרים מהם מוגבל למדי.